גליון “פנחס” (גליון 38 שנת תשע”ב, כד’ תמוז תשע”ב, 14/7/2012)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשת “פנחס” – בסוד הקנאות
הצייר קלוד מונה היה מהמייסדים והמובילים של זרם האימפרסיוניזם באמנות. הוא הִרבה לצייר בעיקר נופים כפריים ועירוניים בטכניקה של מעין רישום מהיר בצבע, במשיחות מכחול קצרות ועתירות צבע. לצופה מקרוב, נראה הציור כגיבוב של משיחות מכחול. אולם במבט מרוחק מעט, מתגלה הציור כולו, במלוא הדרו.
גם בחיים, עלול מבט ‘מקומי’, קרוב וממוקד מדי בנקודה זו או אחרת, לגרום לצופה לראות תמונה מעוותת שאינה מאוזנת או שקולה.
המבט הגשמי שלנו, קולט את כל התמונה “בגדול”, או מתמקד בעיקר במה שבולט. אולם, הנקודות ה”קטנות” והחבויות, חומקות מן המבט שלנו. אנו מצליחים לראות אותן, רק לאחר התבוננות מעמיקה ומפורטת.
אולם, בעולם הרוח והתוכן, בעולם הערכים, לעיתים גם לנקודה אחת “קטנה”, יש חשיבות גדולה, חשיבות המשפיעה על התמונה כולה.
מידי שבת אנו קוראים לאחר סיום הקריאה בפרשת השבוע, את ההפטרה – פרק מן הנביאים העוסק בענייני הפרשה במישרין, בעקיפין, או אף ברמז.
פרשת השבוע פותחת בקנאותו של פנחס וכנגדה עוסקת ההפטרה בקנאותו של אליהו הנביא.
המילה קנאות מבוארת במילון כ: אדיקות, מסירות, קיצוניות, פאנאטיות, חוסר רצון להתפשר, רדיקליות ופונדמנטליזם. מילים שאף אחת אינה נשמעת כמחמאה. ובכל זאת, מעשה הקנאות המיוחד של פנחס המופיע בסוף הפרשה שעברה – קנאות לכבודו של הקב”ה, קנאות שהצילה את עם ישראל מחרון אפו של הקב”ה, זוכה בתחילת פרשתנו ל”הסכמה” אלוקית, כדברי הפסוק: “פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי” (מעשה קנאות הציל את העם מכעסו של ה’) (במדבר כה, יא).
מן הדברים עולה, שמדובר כאן בקנאות “אחרת”. קנאות שלפעמים אין ברירה אלא להשתמש בה. אולם, האם ניתן ללמוד מכאן שהקנאות תמיד מומלצת כדרך התנהגות?
תשובה לכך נקבל מעיון בהפטרה שלנו ובפרק שקדם לה.
“וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב, חַי ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (לשון שבועה) אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי” (מלכים א יז, א).
אליהו הנביא עוצר את השמים מלהוריד גשם לעם ישראל וגוזר על העם בצורת, שסופה ח”ו כליון. הנביא הכתוב אינו מנמק מה גרם לכך ומשאיר אותנו בפליאה.
פתרון החידה נמצא כנראה בסוף הפרק הקודם, בו מסופר על חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (יחיאל, מבית-אל…), שבנה את יריחו, בניגוד לציוויו וקללתו של יהושע.
עם סיום כיבוש יריחו, גזר יהושע שכדי שהנס האלוקי של נפילת ושקיעת חומות העיר יזכר לדורות ולא ישכח, תשאר יריחו בחורבנה כאנדרטת זכרון. “וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ…” (יהושע ו כו). ומי שיעבור על כך ויבנה את העיר, ארור יהיה. בניו ימותו בזה אחר זה במהלך הבניה. “בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה (בכורו ימות בתחילת הבניה) וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ (ועד הצעיר, שימות בסיומה)”.
ואכן, חיאל בנה את העיר ואיבד את בניו בזה אחר זה.
חז”ל מספרים לנו שאליהו הנביא ואחאב המלך, נזדמנו שניהם לניחום האבלים אצל חיאל. וכי אפשר שבניך מתו בגלל שבנית את יריחו בניגוד לצו של יהושע, ניסה אליהו לרמוז ל-חיאל.
שטויות! קפץ אחאב המלך. הנה, אני עובד עבודה זרה ודברי הקב”ה בכבודו ובעצמו שהבטיח: “…וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים… וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם (מלתת גשם)…” (דברים יז, טז-יז), דבריו אינם מתקיימים!
ואם דברי ריבונו של עולם לא מתקיימים, דבריו של יהושע ודאי אין בהם כלום. ואין כל קשר בין מותם של בני חיאל לקללת יהושע – שאין בה ממש, פסק אחאב.
מצב זה בו ריבונו של עולם מוצג כ”לא רציני” (ח”ו), כמי שמבטיח ואינו מקיים, כמי שאין בדבריו ממש, חרה לאליהו הנביא מאד. הוא קינא לכבודו הפגוע של הקב”ה על ידי אחאב (כעת אנחנו מבינים מה זו קנאת ה’…) והכריז: “…חַי ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (לשון שבועה) אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי” (מלכים א יז, א) (ילקוט שמעוני מלכים א רז).
אחאב – עכשיו תדע ותבין שריבונו של עולם הוא אמיתי ורציני. שמילה שלו זו מילה, מעביר אליהו הנביא את המסר.
זאת ועוד. גם מילה של שליחיו – מנהיגי עם ישראל ויהושע בתוכם, היא מילה. ובניו הרבים של חיאל מתו בגלל שעבר על דבריו של יהושע ובנה את יריחו.
כאן המקום לשאול. מדוע בכל זאת נתן הקב”ה מטר לדורו של אחאב – עובדי האלילים, בניגוד גמור לדבריו והבטחותיו?!
“נקודה טובה” (מעלה חשובה) היתה בהם. נקודה שבעיני אליהו הנביא לא היה בה כדי לשנות את כל התמונה, אך בעיניו של הקב”ה חשיבותה היתה גדולה מאד. זו היא הנקודה שנתנה לתמונת מצבו הרוחני של עם ישראל דאז, את הגוון ה’חיובי’ (ובכך עסקנו בפתח המאמר).
דורו של אחאב, על אף שהיו עובדי עבודה זרה ומורדים בריבונו של עולם, היו יורדים למלחמה ומנצחים את האוייב וזאת בזכות אחדותם – שלא היו בהם דילטורין ומלשינים ומספרי לשון הרע (ירושלמי פאה א).
אולי נקודה טובה זו, היא שזיכתה אותם גם בגשם, למרות הכל. ומכאן לקח חשוב לנו ולדורנו. צא ולמד מה גדול כוחה של האחדות…
במשך שלוש שנים, עשה אליהו לאחאב ולעם כולו “בית ספר” לאמונה בקב”ה. שלו שנים נמשכה הבצורת בארץ. שלוש שנים בהם אליהו מקנא לכבוד ה’ והעם סובל.
לאחר שלש שנים אלה, הקב”ה מחליט להפסיק את הבצורת ומצווה על אליהו: “…לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (מלכים א יח,א).
לכאורה, היה אליהו צריך לזכות לכבוד גדול מריבונו של עולם על כך שהוא מקנא לכבוד ה’. אולם, עיון בפרקים הבאים – פרקי ההפטרה שלנו, מלמד שאליהו שחוזר ומכריז שוב ושוב: “קַנֹּא קִנֵּאתִי לה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…” (שם יט, י), זוכה להיפך הגמור – ליציאה לפנסיה מוקדמת ולמינוי מיידי של מחליף במקומו: “…וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ” (שם, טז).
מידת הדין והקנאות לכבוד ה’ היא גדולה וחשובה ועל כך תעיד תגובתו של ה’ לפנחס. אולם גם לקנאות יש מקום וזמן וגבול… והיא לא תמיד נכונה ומתאימה.
בשולי הדברים נעיר, כי לקנאותו של אליהו לכבוד ה’ היו סיבות טובות ומוצדקות, כולל רדיפה אישית נגדו. אולם, מי שלא יכול לראות וללמד זכות על בני ישראל אלא רק דין וחובה, לא יכול להיות נביא ולשמש כ’שגריר’ של העם כלפי ה’ וכ’שגריר’ של ה’ מול העם…
ומכאן לקנאות נוספת, קנאותם של לוחמי הלח”י (הפורשים…), עולי הגרדום – “שני אליהו”, אליהו חכים ואליהו בית צורי. קנאות למען כבודו של עם ישראל.
הלורד מוין שימש כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון ונחשב לאנטי ציוני מובהק. הוא פעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל ובהם בעיקר כאלה שניסו לברוח מציפורני הנאצים. פעילותו זו עלתה בחייהם של יהודים רבים (ובהם כ 800 פליטי האוניה סטרומה…). מיוחסות לו אמירות קשות כגון: “מה אעשה (כאן בארץ) במיליון יהודים” וכן “בארץ ישראל אין מקום אפילו לחתול נוסף, קל וחומר ליהודים”…
בשישי לנובמבר 1944, התנקשו לוחמי לח”י אלה, בחייו של הלורד מוין (התנקשות שפילגה את הישוב וגרמה כנראה לתגובת נגד של שנאת אחים ול”סזון”…). הם נתפסו והוצאו להורג ע”י הבריטים.
על התנקשות זו כתבו ישראל ואריה אלדד את השיר הבא: “שני אליהו” (לחן: שמעון כהן):
על שני אליהו יספר זה השיר
אליהו בית צורי, אליהו חכים
שב-כ’ בחשון תש”ה בקהיר
בחייו של לורד מוין, השר, מתנקשים.
מיליון חמישי כבר עלה בעשן
אך השר הבריטי למזרח התיכון
שואל יהודי שנשלח מכבשן:
“איפה אשים המיליון האחרון”?
…בעומק מחתרת כורתים הם הברית
ובכדור של עופרת נושאים לקהיר
מיהודה במצור – תשובה עברית…
בשולי הדברים נזכיר, כי בימים אלה נפטר יצחק שמיר – מפקד הלח”י – מפקדם של “שני אליהו”, האיש שכנראה פקד על הביצוע של פעולה זו – של ה”תשובה העברית” הזו… יהי זכרם של הלוחמים ומפקדם, ברוך.
בברכת שבת שלום,
משה רוט
לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>
תגובות אחרונות באתר שמים