פרשת “בחוקותי” (גליון 30 שנת תשע”ב, כז’ אייר תשע”ב, 19/5/2012)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשת “בחוקותי” – על כוחו של “אִם”
ראה את התורכים, סח לי ידיד שחזר מטיול לפני שנים רבות. תראה כמה מים יש להם. ולנו – העם הנבחר, יש רק מדבר (במקרה, זה אפילו יצא חרוז…).
מדוע הקב”ה שכה אוהב אותנו, לא נתן לנו די מים למחייתנו? ובהזדמנות זו, היינו שמחים לקבל בנוסף לנהרות ולאגמים, גם כמה בארות נפט ומכרות יהלומים ועוד כמה מחצבים…
מתברר כי ביחס לעם ישראל בארץ ישראל פועל הכלל של : יתנו יקבלו. לא יתנו… כדברי הפסוק הפותח את פרשתנו: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ” (ויקרא כו ג-ד). ואם לא, שלא נדע…
ושוב חוזרת השאלה, מדוע? למה מידי חורף אנו צריכים לחשוש שוב ושוב מפני הבצורת ומפני ירידה נוספת של מפלס הכינרת, אל מתחת לקו האדם?!
התשובה היא, שקיומו של עם ישראל בארצו אינו רק פיזי אלא גם רוחני. בכל העולם כולו, הגשמים והנהרות משקים ומרווים את החי הצומח והדומם (או לא…) באופן טבעי. אולם בשונה מכך, עם ישראל בארץ ישראל, זוכה למים, לפריחה ולצמיחה, רק בהתאם למעשיו הרוחניים. והדברים כתובים בתורה במפורש: “כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא … (המקבלת את מימיה מן הנילוס. ארץ ישראל תלויה במי הגשמים)… לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם”. ואת הגשם מקבלים כאן רק בהשגחה פרטית מאת ה’: “אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד…” (דברים יא י-יב).
זו הסיבה מדוע ארץ ישראל הינה די מדברית. כי רק כך נוכל להבין שללא ברכת ה’, אין כאן שום סיכוי לגשם. רק כך נוכל להפנים שכל טיפת גשם שיורדת היא נס משמים. לכן עלינו להתפלל ולבקש גשמי וטללי ברכה וגם להודות לריבונו של עולם עליהם. וממילא, כאשר יש חס וחלילה בצורת, אל לנו לחשוב שזה מקרה או מנהגו של עולם. עלינו לזעוק ולהתפלל אל ה’…
זאת ועוד. לו היינו מקבלים את כל השפע מן המוכן באופן טבעי ואוטומטי, כי אז היתה סכנה שנשכח כי את כל הטוב הזה, אנו מקבלים מידו הרחבה של ריבונו של עולם. כדברי הפסוק: “פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ…” (דברים ח יב – יד). העובדה שאנו מקבלים את מזונותינו “לקמצים”, רק לאחר תפילה ותחנונים, שומרת על הקשר והקרבה בינינו, לבין אבינו – ריבונו של עולם. קשר המבוסס גם על חסד מצידו של ה’ והכרת הטוב – מצידנו.
יחיאל מוהר בשירו “הורה ממטרה” (לחן: משה וילנסקי), מתאר כיצד הממטרה מפזרת “פניני אורה” ומשקה את הצומח ומעניקה חיים לצומח ולאדם “באין גשם משמים”. והמים – מי התהום זורמים “מן הברז אל הרגב” ומשקים את זה הנגב…
…סובי, סובי, ממטרה,
לפזר פניני אורה,
סובי והתיזי מים!
עץ יריע בשדרה,
אדמה תיתן פריה
באין גשם משמים.
ואנו נרחיב את היריעה ונאמר, כי ה”אדמה תתן פריה”, רק בברכת ה’. הארץ תתן את יבולה, רק כאשר ננהג כראוי כפרטים וכאומה בכל שטחי החיים ובעיקר בין אדם לחברו.
למדנו כאן על חשיבותה של התפילה. הן כבקשה והן כהודיה. תפילה היוצרת את הקשר בין האב לבניו. בין הנותן למקבל ובין העם לאלוקיו.
עיון קל ילמד, שרוב אמהות האומה היו עקרות. שרה, רבקה ורחל, זכו לפרי בטן, רק אחרי שנים רבות של ציפיה ותפילה. וכל כך למה? כי הקב”ה רצה בתפילתן. תפילה שיצרה את הקשר המיוחד בין אבות ואמהות האומה לריבונו של עולם.
אף אנו, בברכת המזון – ברכת הודיה הנאמרת לאחר הסעודה, מזכירים לעצמנו כי זכינו לאכול לא מכוחה של המשכורת שלנו, אלא כי ריבונו של עולם, הוא “…הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר (לאדם ולבהמה) … וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרַא”. ובהמשך הברכה אנו מודים לריבונו של עולם, על שזכינו לאכול ולשבוע.
ומכאן, להודיה נוספת. ביום א’ הקרוב כח אייר, יחול יום שחרור ירושלים – עיר הקודש והמקדש. עיר בירתה הלאומית והרוחנית של מדינת ישראל. פרק קכב בתהלים, עוסק בחשיבותה של ירושלים.
(ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם:
והבא בשעריה עומד נדהם מיופיה.
(ג) יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:
עיר המחברת בין כל ישראל זה לזה (כולם נפגשים בעליה לרגל) ובין ישראל לאביהם שבשמים (שהרי המקדש הוא המרכז לעבודת ה’).
(ה) כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד:
מקום מושבה של הסנהדרין הגדולה.
והפרק מסיים בתפילה להשבת עטרה ליושנה:
(ו) שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם…: אנא תתפללו גם אתם בעת הזאת לשלומה של ירושלים. תתפללו לכך שירושלים תבנה חזרה כבראשונה בחומר וברוח. ויהי רצון ש (ז) יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ:
נסיים במילות שירו של אביגדור המאירי: “מעל פסגת הר הצופים”.
… מעל פסגת הר הצופים
שלום לך ירושלים!
באלפי ברכות היי ברוכה!
מקדש, מלך, עיר מלוכה!
והדברים חוברים לפיוט “לכה דודי” של המקובל רבי שלמה אלקבץ, הנאמר בתפילת קבלת שבת:
“מקדש מלך, עיר מלוכה (כן, זה המקור…),
קומי צאי מתוך ההפיכה,
רב לך שבת בעמק הבכא
והוא (ריבונו של עולם), יחמול עלייך חמלה (ויגאל אותך…)
כדי לזכות ל”אלפי הברכות”, לחמלה ולגאולה, עלינו לשאול בשלום ירושלים ולהתפלל לשלומה, בבחינת: “שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם…”
בברכת שבת שלום,
משה רוט
לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>
תגובות אחרונות באתר שמים