“פרשת ויחי” (גליון 12 שנת תשע”ב, יב טבת תשע”ב, 7/1/2012)
“נקודה טובה” לפרשת “ויחי” – על כוחה של מילה ושל הבטחה
פרשתנו – פרשת “ויחי”, חותמת את פרק ההתחלה של העולם. לאחר כמה סבבי כשלון (דור המבול, דור הפלגה וסדום), מתחילה האנושות את דרכה מחדש. העולם שהכיר את ריבונו של עולם, הא-ל בורא והיוצר, איבד את ה’ ופנה לעבוד אלילים. רק בזכותו של אברהם העברי, מצא האדם את דרכו חזרה אל הא-ל והקשר עם ריבונו של עולם התחדש. אברהם יצחק ויעקב, הם אלה שהודיעו ופרסמו בעולם את טיבו של ה’ כא-ל בורא ויוצר, מנהיג הטבע ושר ההיסטוריה. כאשר כל אחד ממשיך את מפעלו של אביו – קודמו, בנשיאת ה”ענין האלוקי” (כלשונו של החבר בספר ‘הכוזרי’) ומוסיף לתפקיד ולייעוד משלו, על פי תכונותיו ויכולותיו.
פרשתנו נמצאת בדיוק ב’קו התפר’, בין סוף תקופת האבות ל’ערב’ לידתה של האומה. מרכז הכובד עובר ממפעלם של יחידים ל”ברית ייעוד” של אומה שלמה הממשיכה את דרכם ותפקידם של האבות, אומה “שהיא יודעת את ה’ ” (רמב”ם, ‘הלכות עבודת כוכבים’ א, ג).
ספר ‘בראשית’ חותם בירידתם של שבט יעקב ובניו מצרימה ואילו ספר ‘שמות’, מתאר את עיצובו של העם בכור ההיתוך שלגלות של מצרים, את יציאתו לחירות, את קבלת התורה ועוד ועוד…
כאמור, עם פטירתו של יעקב (בפרשתנו), נחתם ‘פרק האבות’. במאמר זה, נעסוק בסוגיית קבורתו של יעקב.
בסוף ימיו מבקש יעקב מיוסף בנו: “אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם” (בראשית מז, כט). ברצוני להיקבר בקבר אבותי במערכת המכפלה, מבקש יעקב ומשביע את יוסף. איני רוצה שלאחר מותי יהפכו אותי המצרים ל’עבודה זרה’…
אולם, כאשר מגיע עת הביצוע, מבקש לכך יוסף את רשותו של פרעה. התורה אינה מתארת לנו את השיחה ביניהם, אך מביאה לנו רק את משפט הסיום של פרעה: “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה (ליוסף) עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ” (בראשית נ, ו). אני מסכים בלית ברירה אומר פרעה, ורק בגלל שנשבעת, אחרת הייתי מסרב. הבה נעמוד על חשיבותה וכוחה של ההבטחה והשבועה.
עם קצת דמיון (לאור דברי חז”ל במדרשיהם), נוכל להשלים את השיחה בין יוסף לפרעה.
הבטחתי לאבי… מבקש יוסף מפרעה.
אז מה אם הבטחת … עונה פרעה. כל פוליטיקאי יודע שהבטחות לא (תמיד) צריך לקיים….
אבל נשבעתי, עונה יוסף.
תישאל על שבועתך אצל חכם ותבטל אותה…. עונה פרעה.
גם לך פרעה נשבעתי בעבר, עונה יוסף. האם מתאים לך שאשאל על שבועתי לאבי ובהזדמנות זו אבטל גם את כל מה שהבטחתי/נשבעתי לך, שואל יוסף…
טיעון מנצח זה דחק את פרעה לפינה והוא ‘נכנע’ והסכים לבקשת יוסף, אך מדגיש ואומר: “כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ” – אני מסכים לבקשתך, רק בגלל שנשבעת לאביך…
עיון קצר בדברי ימי הפוליטיקה והפוליטיקאים, מלמד שגישתו זו של פרעה, עדיין חיה בינינו, מצויה במסדרונות השלטון ונוכחת בפיהם של פוליטיקאים ממולחים…
לא, לא יהיה פיחות, הבטיח שר האוצר. ובאותו לילה עצמו, באישון ליל, בוצע הפיחות. הרי הבטחת, שאלו העיתונאים. “הבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים”, ענה כבוד השר.
בדרך זו גם פעל ראש הממשלה בישראל, שהשתמש בביטוי זה בציניות בוטה, כדי לא לקיים את הבטחותיו לשותפיו הקואליציוניים…
Read my lips- “קראו את שפתי”, אמר נשיא אמריקני ובכך ביקש לתת משנה תוקף לדבריו. אני לא אעלה את המיסים הבטיח הנשיא ו… לא קיים.
בביטוי זה השתמש גם פוליטיקאי ישראלי ידוע שהבטיח שלעולם לא ישב בקואליציה אחת עם מפלגה מסוימת הפסולה בעיניו. הבטחה שברבות הימים, כמובן שלא קויימה.
ישנם כאלה שאכן הבטיחו בתום לב, אך עם הזמן מתברר להם שהמציאות השתנתה/אי אפשר לקיים את מה שהובטח/זה לא ריאלי… ועוד סיבות מסיבות שונות.
ולעומתם, יש כאלה שמעולם לא התכוונו לקיים את דבריהם. כל הבטחותיהם – סרק וכל מילותיהם – הטעיה מכוונת, לחבר ולבוחר. בתשובה לשואלים ולמתאוננים למיניהם (ביום שאחרי הבחירות…), הם מנסים ‘לגמד’ את ההבטחות שלא כובדו: “לא התכוונתי”, “דברי הוצאו מהקשרם” ועוד שלל ביטויים העוקרים את הכוונה מן הדיבור ומנסים להציגו ככלי ריק – כמילים בעלמא.
לעומתם, רואה היהדות חשיבות רבה למילותיו והתחייבויותיו של האדם. ולראיה – האדם יכול להחיל על עצמו התחייבויות לבצע (או לא לבצע) פעולות מסויימות. והכל במו פיו, בעזרת מילותיו הוא, על ידי מנגנון של נדר, או שבועה (לא ניכנס כאן לפרטים ההלכתיים המדוייקים). התחייבויות אלה הינן מחייבות וברות תוקף והחזרה מהן וביטולן אינם כה פשוטים. ועל כך אומרת התורה: “אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה… לֹא יַחֵל (יחלל את) דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה” (במדבר ל,ג). אין עליך חובה להישבע או לידור כלל וכלל. אולם אם עשית זאת, עמוד במילתך ובצע את דבריך.
ומה היה לפני מתן תורה? האם גם אז, לפני שהאדם קיבל את ה”קוד האתי” האלוקי (התורה), הוא היה צריך לקיים את שבועתו לחברו?
התשובה היא כן!
ראינו את אליעזר מקיים את שבועתו לאברהם ואת יוסף מקיים את שבועתו ליעקב, גם לפני שניתנה תורה. ומה המקור לכך? שכל ישר והתנהגות אנושית. “קוד אתי” בסיסי וראשוני!
ומאותה סיבה ומכוחו של אותו “קוד אתי אנושי” בסיסי, נענש קיין על שרצח את הבל, למרות שהאנושות טרם נצטוותה על איסור רציחה….
ומכאן, לחשיבותה וכוחה של המילה, הכתובה והמדוברת.
על חשיבותה וערכה של המילה ככלי ביטוי, כתב המשורר הלאומי – חיים נחמן ביאליק במאמרו המרתק והמעמיק: “גילוי וכיסוי בלשון”. להלן מעט מדבריו (לאחר קיצור ושכתוב):
שתי לשונות (שפות) הן, קובע ביאליק. זו ‘הדיבורית’, הממשמשת ככלי שרת חברתי, מעין דבור לשמו גרידא, דיבור בהיסח הדעת, מילים של קליפה ללא תוכן ופרי. ומאידך, זו ‘המעמיקה’ – המכניסה אותנו למחיצתם הפנימית ולמהותם הגמורה של הדברים. בשפה הזו, המילה מקבלת את ישותה וכוחה, דווקא מן השתיקה האילמת של המחשבה.
בשפה ‘המעמיקה’ ישנה תנועה בלתי פוסקת של חיים ושל חיבורים רעיוניים, של בירור ושל העמקה, לעומת השפה ‘הדיבורית’ שהינה רדודה, דלה, חסרת עומק וקבועה.
בעוד שבעבר, הובאו והובעו המילים והביטויים לעולם, רק לאחר חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה, לאחר חשיבה דקדוק ודיוק, מחשבה וליבון. והנה כיום, המלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה ‘כמי שמגלגל בעדשים’. מלים עולות לגדולה ומלים יורדות ונעשות חולין.
כיום, זורים ומפזרים בני האדם את מילותיהם בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, חמרים חמרים – ערמות ערמות, אותן ואת צירופיהן השונים. ורק מעטים יודעים או מעלים על ליבם מה היה ערכן של המילים בעבר.
הבה נמחיש את ההבדל בין השפה ‘הדיבורית’ לזו ה’מעמיקה’.
…אוהבת רק אותך נשמה, נשמה
הולכת אחריך כפרה עליך…
“כפרה עליך” שרה הזמרת זהבה בן בשירה “חיה בשבילך”. ביטוי שמשמעותו – יהיו חיי ומותי לשם כפרת עוונותיך. אינני בטוח שכל מי שמשתמש בביטוי ‘כפרה’ בלשון הסלנג ‘הדיבורית’, מתכווין למהותה האמיתית של מילה זו בשפה ה’מעמיקה’ ואכן מוכן לוותר על חייו למען ולטובת ידידו (כאשר לעיתים מדובר בידיד חדש, אותו הכרנו רק לפני רגע…).
את התרגום של הביטוי ה’דיבורי’ ‘כפרה עליך’ לשפה ‘מעמיקה’, כבר קיבלנו מדוד בקינתו הנוראה על אבשלום בנו (המורד…): “…בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי” (שמואל ב יט,א)…
ומן המילים, אל מה שמעבר להן:
עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה ברא ה’ (ובמקור, אצל ביאליק: “עוד לאלוהַ”), גם לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה האדם – בעל החיים ה’מדבר’. הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באו הלשונות הללו, אלא לפתוח את מעמקי ותהומות הנפש. וכל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה (בנפשו של היוצר או הקורא), אין ביצירה זו חיים וראוי לה, שלא היתה באה לעולם (על פי המשך מאמרו של ביאליק).
ומתוך חיבור לדברים בהם פתחנו: הבטחה ושבועה, גם הן צריכות להיות יצירת רוח. כאשר אלה מילים ‘דיבוריות’ בעלמא, סופן לא להתקיים. אולם, כאשר הדובר יוצק לתוך מילותיו גם מהות ותוכן מעמיק, את עצמיותו, את האמת ממעמקי נפשו, נופח הוא במילים אלה ‘רוח חיים’ והופך אותן ל”יצירת רוח” אמיתית… או אז, יש אכן סיכוי שהדברים יתקיימו….
האם המילה היא ‘סתם’ עוד ביטוי?!
יש מילה ‘דיבורית’ של ‘אחי’ ו’גבר’, ‘יאללה’, ‘היי’ ו’ביי’,
וכנגדה, מילה ‘מעמיקה’ של ‘שלום’ ו’שלימות’, ‘אחווה’ ו’רעות’.
ישנה שפה ‘דיבורית’ של ‘כפרה’ ו’אשכרה’, ‘סבבה’ ו’אחלה’,
וכנגדה שפה ‘מעמיקה’ של ‘טוב’ ו’רע’, של ‘עצב’ ו’שמחה’.
ומעל כולן, מעל ומעבר לשפות ולמילות,
נמצאים הרגשות…
בברכת שבת שלום,
משה רוט
לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>
תגובות אחרונות באתר שמים