גליון “ואתחנן” (גליון 40 שנת תשע”ג, יג’ מנחם-אב תשע”ג , 20/יולי/2013)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשית “ואתחנן” – כוחה של סיסמה
הימים ימי מלחמת השחרור. המדינה הקטנה והצעירה שאך אתמול קמה, נלחמה נגד אויביה בכל החזיתות והגזרות ונאלצה לשלוח לשדות הקרב גם את פליטי השואה – אודים מוצלים מאש ואת העולים החדשים שזה עתה ירדו מן האוניה ואפילו לא ידעו עברית (כן, גם את ניצולי אלטלנה…).
אל אחד המפקדים ניגשו כמה מגוייסים טריים ושאלו אותו בעברית עילגת – מה אתם צועק פה?!
לאחר שיג ושיח ארוך ועילג, הבין המפקד שהחיילים שואלים אותו, מה הם צריכים לצעוק בשעה שהם מסתערים מול פני האוייב.
כשנלחמנו כפרטיזנים או כחיילים למען “אמא רוסיה” נגד הנאצים ימ”ש, שרנו וצעקנו: “זא רודינה, זא לנינה, זא סטלינה הורה הורה”. למען המולדת, למען לנין, למען סטלין. ומה ה”סיסמה” כאן (למען מי נלחמים כאן)?!
המפקד – הצבר הישראלי, גירד את ראשו, חשב, התלבט ולבסוף ענה: תצעקו “זא בן גוריונה” – למען (דוד) בן גוריון (ראש הממשלה)…
ומסיסמאות למהות.
“קריאת הקרב” איננה רק סיסמה של עידוד או מורל. כולנו מחפשים אחר הגדרות של אידיאל ושל מהות. רעיונות שיעזרו לנו להגדיר את עצמנו ואת דרכנו ולמען מה אנו “נלחמים” או נאבקים. “משפטי מפתח” שמכוחם ולאורם נוכל “להסתער קדימה” על כל יעד אישי או לאומי. ועקרונות הנושאים בחובם ייחוד וייעוד – כאלה שייתנו לנו כוח להמשיך בדרך…
ואם מישהו מאיתנו חושב שה”הַגְדָּרוֹת” זו בעיה של אחרים, הרי שטעות בידו. מידי כמה שנים, לקראת “פריצתה” של עוד מערכת בחירות, אנו נאלצים שוב ושוב, להגדיר את עצמנו. האם אני ימין או שמאל, בעד… או נגד… ומהם היעדים שלי…
כאשר יונה הנביא בורח תרשישה, הסערה פורצת במלא עוזה ויונה מבקש לברוח מן המציאות באמצעות השינה. או אז מעירים אותו אנשי הספינה ושואלים אותו – מי אתה?! “מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה” (יונה א, ט).
לו עיתונאי היה עונה על השאלה הזאת, הוא היה מגדיר את יונה על פי מאפייניו החיצוניים: גבר דתי/חרדי בן 40 ממרכז הארץ… אולם יונה מתרכז במאפיינים העיקריים והמהותיים ועונה על כל השאלות במשפט תמציתי מרוכז אחד:
“…עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה’ אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה” (שם, ט).
עברי אני – מבניו של אברהם!
אותו אברהם שניצב בודד מול העולם האלילי כולו. כל העולם מן העבר האחד והוא לבדו מן העבר השני (זה כנראה המקור לכינוי “העברי”). ניצב הוא כנגד כולם וזועק כנגד עבודת האלילים: שקר הפסל והבל העץ והברזל. הפסל הוא כזב! יש רק מלך אחד לעולם: ה’ – שברא ויצר את העולם ומנהיג אותו. הא-ל “אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה”.
אני – יונה בן אמיתי, הולך בדרכו של אברהם. זו אמונתי, זו דרכי וזה מי שאני.
בשולי הדברים נעיר, כי דן אלמגור בשירו ההומוריסטי “יונה הנביא” (לחן: אלברט פיאמנטה), בחר להציג את יונה לא כגבר בן 40… ולא כעברי, אלא כימאי וצוללן…
יוֹנָה בֵּן אֲמִתַּי, הַנָּבִיא הַמְּפֻרְסָם
בְּיוֹם אֶחָד בָּהִיר הִתְגַּיֵּס לְחֵיל הַיָּם.
עָבָר קוּרְס יַמַאִים, קִבֵּל דַּרְגַּת שָׁלִישׁ,
עֲלֵה עַל מַשְּׁחֲתָהּ אֳנִיַּת אח”י (אונית חיל הים) תַּרְשִׁישׁ…
וְכָךְ שָׁנִים רָבּוֹת בִּמְעִי הַדָּג הוּא שָׁט (כְּצוֹלְלָן),
וְגַם קִבֵּל צַלָּ”שׁ – צוֹלְלָן מִסְפַּר אַחַת.
וּכְשֶׁהוּא הִשְׁתַּחְרֵר הוּא עָבַר לַטֶכְנִיּוֹן,
וְשַׁם עָשָׂה מֶחְקָר עַל צִמְחֵי הַקִּיקָיוֹן…
בפרשת השבוע שלנו- פרשת “ואתחנן”, פונה משה רבנו לעם ישראל ואומר להם את הפסוק: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלוֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” (דברים ו, ד). פסוק המבטא יותר מכל את המהות ואת הגורל של כל יהודי באשר הוא. מה משמעותו של פסוק זה?!
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל – הקשיבו בני ישראל והבינו.
ה’ אֱלוֹהֵינוּ –
• הוא הנותן מציאות (חיים, כוח ו”מקום”) לכל נברא (ספורנו).
• לא קיים בעולם א-ל אחר, לא שותף ולא מתחרה.
• הוא אלוהינו הפרטי והלאומי “וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ” מעולם (דברי הימים ב יג, י).
ה’ אֶחָד – כעת, הקב”ה הוא רק אלוהינו שלנו – של עם ישראל, כי אומות העולם האליליות, אינן מכירות בו. אולם לעתיד לבוא, הקב”ה עתיד להיות ה’ אֶחָד – הא-ל והריבון האחד והיחיד של כל אומות העולם (רש”י, שם).
המשפט הקצר והתמציתי רב העוצמה הזה, טומן בחובו את תמצית התודעה היהודית, את השייכות העכשווית של כל אחד מאיתנו לעם ישראל – המקבלים על עצמם את האמונה בקב”ה – “ה’ אֱלוֹהֵינוּ”.
בנוסף, מחברת האמירה הזאת את כולנו לחזון והייעוד העתידי של האנושות כולה, אל היום בו כל העמים והדתות יקראו רק בשם ה’ – “וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (ויחיד – ללא אלילים כלל)” (זכריה יד, ט).
פסוק זה שהינו שורש ויסוד האמונה בקב”ה, תופס מקום של חשיבות בחייו של כל יהודי. אנו אומרים אותו בכל יום שחרית וערבית, חותמים בו את תפילות יום כיפור – יום הדין ומעל הכל, נהגו לאמרו על ערש דווי, לפני פטירתו של האדם (ל”ע), בעת “חתימת” חייו.
פסוק זה אינו הצהרה ריקה מתוכן. יש כאן הבעת מחויבות אישית – לשמוע, להבין וליישם אל חיי המעשה את התובנה שיש לנו ולעולם כולו “בעל בית”, על כל המשתמע מכך.
העולם שסביבנו – עולם הטבע וההיסטוריה, כולו אומר רב-גוניות, ניגודים וסתירות של תופעות מנוגדות. טוב ורע, חיים ומוות, אור וחושך, אהבה ושנאה, בניה וחורבן ועוד ועוד. מכאן הסיקו עמי קדם, את הטעות האלילית. מכאן הם הבינו בטעות, שהעולם מונהג לכאורה על ידי אלים שונים הנלחמים ונאבקים זה בזה.
בעיצומו של עולם זה שכולו סתירות, מכריז ומודיע הפסוק: “ה’ אֶחָד”. כל הניגודים והמציאויות המתחלפות של יום ולילה, של הווייה וכלייה, של פריחה ונבילה, של חיים ומוות, של קנין ואובדן, של הנאה ועינוי, של עלייה וירידה, של אהבה ושנאה, של שמחה וצער, וכן כל הניגודים שאדם חש בנפשו פנימה, של חירות ושעבוד, של רוח וחושניות, של כוחות עליונים וכוחות ארציים – הכל הוא מעשה ידי א-ל אחד – “ה’ אֶחָד”.
החסד והדין, השפע והמחסור, החיים והמוות, הבריאות והחולי, לכולם יש רק כתובת אחת. כולם באים מידו של הקב”ה, בבחינת – “ה’ אֶחָד”, ו”…אֵין עוֹד (מציאות) מִלְבַדּוֹ” (דברים ד, לה), (על פי הרב הירש, דברים ו, ד).
הפסוק הייחודי הזה, הקורא לנו להבין וּלְהַפְנִים כי: “… ה’ אֱלוֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”, יש בו משום הזמנה למסע רוחני, לכל אחד ואחד מאיתנו.
• הזמנה לחפש ולראות את יד ה’ החבויה בטבע ובהיסטוריה ומנהלת את העולם מתוך הסתר.
• הזמנה לנסות לחוש ולהרגיש את “יד ה’ ” ה”נוגעת בנו” – בכל אחד מאיתנו, במהלך חיינו הפרטיים והלאומיים. לעיתים יד מלטפת של חסד ורחמים, ולעיתים ל”ע…. גם יד של דין…
• הזמנה להצטרף אל עם ישראל, אשר “פעמים (ביום) באהבה שמע (ישראל) אומרים”. עם החי מתוך תחושה וייעוד שהוא עמו של הקב”ה, ככתוב: “…וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה (“אוצר” נכבד, חביב וקרוב) מִכָּל הָעַמִּים” (שמות יט, ה). העם שבעבורו ובזכותו העולם מתקיים.
• הזמנה להיות “אור לגויים” – “לְאוֹר גּוֹיִם” (ישעיהו מב, ו). להיות דוגמה ומופת של התנהגות ראויה לעולם כולו, בנושאים של צדק ויושר אישי וחברתי ועוד. או אז, כאשר יתקיים בנו “וְהָלְכוּ גוֹיִם (עמים) לְאוֹרֵךְ…” (ישעיהו ס, ג), נגיע אל הייעוד הכלל עולמי (אוניברסאלי) של: “וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (ללא אלילים כלל)” (זכריה יד, ט).
הסיסמה והייעוד שלנו, הם לא “למען סטלין” ואפילו לא (ברוך המבדיל…) “למען בן גוריון”. הסיסמה שלנו היא “שמע ישראל”: “עִבְרִי אָנֹכִי”, ה’ הוא אלוהַי, הוא ה-אל ואין בלתו, הוא האחד והיחיד: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלוֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”.
בימי מלחמת לבנון השניה, בעת הקרב הקשה ב’בינת ג’בייל’, זינק רס”ן רועי קליין הי”ד, סמג”ד בגולני על רימון אוייב ובגופו בלם את רסיסיו. בכך, מסר רועי הי”ד את חייו והציל את חיי חייליו. על מעשה גבורה ומסירות עילאי זה, קיבל רועי לאחר מותו, את עיטור העוז.
חבריו של רועי מספרים, כי תוך כדי מעשה, קרא רועי “שמע ישראל” וקפץ על הרימון. בכך הצטרף רועי אל דורות של קדושים וגיבורים, אשר הלכו אל מותם ומסרו את נפשם כשהקריאה “שמע ישראל” על שפתיהם – על בימת העינויים הרומית (רבי עקיבא ושאר הרוגי המלכות) על מוקד האינקוויזיציה הנוצרית, בתאי בגזים ובמלחמות ישראל.
קריאה שיש בה קבלת עול מלכות שמים וקבלת הדין. קריאה שיש בה חיבור אל הייעוד של עם ישראל ואל אלוקיו.
הסיפור הבא ממחיש לנו, עד כמה “קריאת שמע” מחברת כל אחד מאיתנו אל העם ואל מורשתו. לאחר השואה, יצא הרב הרצוג – הרב הראשי לישראל לחפש את שארית הפליטה באירופה. הוא קיבל מידע על מינזר ובו כמאה ילדים יהודיים. הוא נפגש עם ראש המנזר וביקש ממנו למסור בידו את הילדים על מנת להחזירם אל עמם ומשפחותיהם. ראש המנזר סירב בכל תוקף וטען שמדובר בילדים שהגיעו בגיל צעיר מאוד ואין כל זכר ליהדותם. הוא הראה את הילדים ענודים בצלבים ושאל האם הוא מבחין בילד יהודי. הרב הרצוג ביקש מראש המנזר דקה אחת על מנת להבדיל בין הילדים היהודיים לגויים. הוא נכנס לאולם בו שהו הילדים וזעק ממעמקי נשמתו: “שמע ישראל…”. מיד כמאה ילדים רצו לעברו וזעקו כל אחד בשפתו “אמא…”. בביקור זה ורבים אחרים, הצליח הרב הרצוג להציל ולחלץ כאלף ילדים מצפורי הנצרות…
ואסיים בסיפור אישי. תוך כדי שיחה עם חבר שגדל בברית המועצות, התברר לי שהוא אינו מכיר את תפילת “שמע ישראל”. למדנו את הפסוק ואת משמעותו וכשסיימנו, הוא אמר לי: “זאת הסיסמה שלנו”…
כשנפגשנו שוב, הוא אמר לי: אני אומר את הסיסמה הזאת כל יום והיא נותנת לי כוח…
הלוואי עלי, חשבתי לי בליבי. הלוואי שקריאת שמע תהיה בעיני כל יום כהכרזה חדשה, שאתחבר איליה ולמהותה ומכוחה אצלח את חיי היום יום, את הנסיונות ואת הקשיים ואצליח להתחבר אל האידיאלים ואל הייעוד… הלוואי!
וכך, באתי ללמד ונמצאתי לַמֵד.
ונחתום בפסוקים שהיו הלוז והעיקר של המאמר:
“…עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה’ אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה” (שם, ט).
“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלוֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” (דברים ו, ד).
“וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (ללא אלילים כלל)” (זכריה יד, ט).
בברכת שבת שלום,
משה רוט
לכניסה או להסרה מרשימת התפוצה. ניתן לפנות למייל: nekudatova.roth@gmail.com
ארכיון “נקודה טובה”: http://www.pirsuma.com/nekuda_tova
נא לשמור על קדושת הגליון ולהכניסו לגניזה לאחר השימוש.
יש לך הערה או הארה? אשמח לקבל למייל הנ”ל.
אהבת? הפץ בין חבריך
בס”ד
קראתי, נהניתי מאוד…
אבקש להצטרף למקבלי העלון
בכבוד רב
שמואל – אנטוורפן