“נקוּדה טובה” לפרשת השבוע – רעיון מן הפרשה, במבט עכשווי
גליון “מטות – מסעי” (גליון 39 שנת תשע”ב, ב’ מנחם-אב תשע”ב, 21/7/2012)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשת “מטות – מסעי” – בסוד התרבות
אדם ברוך (ברוך מאיר רוזנבלום) העיתונאי, מבקר האומנות והסופר, היה נטוע בכמה עולמות גם יחד. סבו היה ראש ישיבה ואב בית דין במאה שערים ואילו אביו היה מראשי ה”מזרחי” (המפד”ל של פעם)…
בספריו “סדר יום”, “חיינו” ו”בתום לב”, עסק אדם ברוך בהנחלת המסורת, המורשת וההלכה היהודית לעם כולו, תוך הליכה על קו התפר שבין המסורתי לדתי. גדלותו היתה ביכולתו להנגיש ולהנחיל את דברה של היהדות ה”אותנטית” לציבור הכללי ולהפוך אותה לתרבות עכשווית.
באחד הראיונות הוא אמר שלדעתו ישנן כיום שתי שפות עברית: ישראלית ויהודית. כשביקשו ממנו להסביר את ההבדל הוא סיפר על כך שפעם הוא פתח את אחד ממאמריו במשפט: “על דעת המקום (הקב”ה) ועל דעת הקהל” – משפט האומר שהרעיון הבא, מוסכם ומקובל על ידי אלוקים ואדם (מן הפתיח של תפילת ‘כל נדרי’). ואילו העורך הלשוני הגיה, “תיקן” ושינה את הדברים ל – “לאור סקרי דעת הקהל”… משפט שמשמעותו שונה לגמרי מן המקור…
כך הדבר גם בתרבות היומיומית שלנו. תרבות שחלקה יהודית וחלקה ישראלית.
מקורה של המילה “תרבות” הוא בפרשתנו ודווקא בהקשר שאינו חיובי כל כך.
בני שבט ראובן וגד מבקשים ממשה לא להיכנס לארץ, אלא להישאר לגור בעבר הירדן המזרחי – בארץ הגלעד וליהנות משטחי המרעה הגדולים. משה רואה בבקשתם זו מעין חזרה על חטא המרגלים שמאסו בארץ ישראל ואומר להם: “וְהִנֵּה קַמְתֶּם (אתם) תַּחַת (בהמשך לדרכם של) אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת (להוסיף) עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה’ אֶל יִשְׂרָאֵל” (במדבר לב, יד).
המילה ‘תרבות’ מופיעה כאן בהקשר של הִתרבות וריבוי. אתם תלמידיהם וממשיכי דרכם של החוטאים הראשונים, בבחינת “חטא המרגלים 2”, מטיח משה בפניהם.
בני גד ובני ראובן מפייסים את משה ומסבירים לו שרצונם להשתתף בכיבוש ובנחלת הארץ והם אף יצאו חלוצים וראשונים למלחמה (סיירת…). בקשתם נובעת אך ורק מסיבות כלכליות ולא מסיבות “אנטי ציוניות”… ועל כן, מקבל משה בסופו של דבר את דבריהם.
אולם כיום, המילה “תרבות” מבטאת התנהגות נורמטיבית (דרך ארץ), השכלה, חינוך, ערכים ותפיסות עולם ולאום, כפי שהם באים לידי ביטוי בהתנהגות היום – יומית של האדם והחברה.
ברובד הפנימי והעמוק יותר של התרבות, נמצא גם את נושאי הרגש והאמונה, את הלמידה האישית של הפרט ואת המשקעים הלאומיים והיסטוריים של העם.
רובד נוסף של התרבות הינה היצירה לסוגיה – מוזיקה, ספרות, שירה, ציור, פיסול ועוד. יצירה המביאה לידי ביטוי את העקרונות והלכי הרוח של הפרט והחברה, תוך יצירה ושימוש בחומרים ובסמלים.
חלק גדול מן הקוראים וודאי דובר את שתי השפות – היהודית והישראלית ומחובר לשתי התרבויות – היהודית והישראלית גם יחד.
כל אחד מאיתנו, בונה את עולמו התרבותי הפרטי כרצונו ועם הזמן מוסיף רובד על רובד, כאשר כולם מחוברים זה לזה. שהרי זו גדלותה של תרבות, שהיא גדלה וצומחת.
צמיחתה של התרבות באה מכוחן של שתי פעולות. הפעולה הראשונה היא הבירור – הניפוי, הסינון והמיון. ואילו הפעולה השניה היא החיבור. רק לאחר שבדקנו והחלטנו שרעיון או יצירה הינם ראויים תואמים ל”עולם התוכן” שלנו, רק אז נוכל “לחבר” אותם אל עולמנו.
משל לאדם שמצא רימון. “תוכו אכל, קליפתו זרק!” (חגיגה טו, ב). פעולות הקילוף של הקליפה וזריקת הפסולת והגרעינים, מסמלות ומבטאות את הבירור, הניפוי והסינון עליהם דיברנו. “פנימה”, מכניסים רק את הפרי. כאשר האכילה מסמלת כאן את פעולת החיבור והסינתזה.
לדוגמה: את השיר “אני יריתי בשריף” של זמר הרגאיי בוב מארלי (1973) לא הייתי מכניס לעולמי התרבותי, למרות היותו “שיר מחאה” אנטי ממסדי ולמרות מנגינתו הקצבית, בגלל האלימות המוזכרת בו. ומאידך, את שירו של עוזי חיטמן “אלוקים שלי”, העוסק בחיבור של ילד קטן לאלוקיו, לא רק שהייתי מכניס אל עולמי התרבותי, אלא אף הייתי מחבר אותו אל “המחלקה לתרבות תורנית” שלי…
כאן המקום להעיר כי אנו – כולנו, לא רק צרכני תרבות, אלא גם יוצרי תרבות. כל צרכן תרבות ‘אקטיבי’ (פעיל) הופך גם ליוצר תרבות ברגע שהוא מכניס את הדברים לעולמו הפנימי ומחבר אותם בהקשרים שונים, אל ‘עולם התוכן’ שלו.
שיעור מרתק ב”הלכות בירור וחיבור”, ניתן ללמוד מדרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי”ה) – הרב הראשי לישראל.
הימים – ימי תחילת המאה הקודמת, ימי תנועת ה’השכלה’ והתנועה הציונית – תנועת ההתעוררות והתחיה הלאומית (הציונית). תנועות שגם יצרו והובילו תופעה של חילון ועזיבת התורה ומצוותיה. “הישוב הישן” דגל בדחייה חד משמעית של תנועות אלה ובהסתגרות מפניהן, מסיבות מובנות של “הגנה עצמית”…
אולם, הראי”ה קוק, נקט בגישה שונה לגמרי. הוא טען, כי בתנועות אלה ישנם גם רעיונות חיוביים שאותם כדאי לאמץ (לאחר תהליך של ביקורת ובחינה כמובן…).
“הישן יתחדש והחדש יתקדש” אמר הראי”ה (אגרות הראיה, א’, רי”ד). יש מקום לשלב את החדש ולהכניסו לעולמנו, ובלבד שהוא יותאם לכך, בבחינת: “והחדש יתקדש”.
זאת ועוד. הראי”ה קוק ראה גם בחלוצים עצמם דור נפלא, “דור שחושך ואור משמשים בו בערבוביה”. בניגוד לאנשי הישוב הישן” שראו רק את ה”חושך” (את ההתרחקות מן התורה והמצוות), ראה הראי”ה קוק גם את ה”אור” – את דביקותם של החלוצים באידאלים, את מסירות נפשם לעם ולארץ, את עבודתם להפרחת השממה ואת גבורתם בשמירה ובהגנה. וכמובן גם את גאוותם הלאומית.
גם כאן יצר הראי”ה חיבור של ידידות והערכה עם החלוצים, תוך שהוא מקרב אותם אליו באהבה רבה, מתוך ראיית ה”אור”.
אחד מגילויי האחדות הגדולים היה “המסע למושבות” שערך הראי”ה קוק בשנת תרע”ד (1913 לספירת האומות) יחד עם הרב יוסף חיים זוננפלד (רבה הראשון של העדה החרדית בירושלים) ורבנים נוספים מן ה”ישוב הישן”. מסע שנועד לקרב לבבות. מסע שהגיע עד ראש פינה ויסוד המעלה. מסע שכאמור קירב את הלבבות של כולם.
האם התרבות היהודית והישראלית הן צרות (אויבות), או סותרות זו לזו?!
ודאי וודאי שלא.
ההיפך הוא הנכון. ויעיד על כך הטרנד האופנתי החדש של הלחנת מילים מתוך המקורות, החל בשירי רבי שלום שבזי בפיה של עפרה חזה ועד “אנא בכח” במנגינתו של עובדיה חממה.
דוגמה מרתקת לחיבור יהודי – ישראלי הוא סיפורו של קיבוץ בית השיטה הנמצא למרגלות הגלבוע. במלחמת יום הכיפורים נפלו 11 (!!!) מבני המשק, הי”ד.
יאיר רוזנבלום (מלחין שירי הלהקות הצבאיות) בחר להנציח את הנופלים על ידי כתיבתו של לחן חדש, לחן מרגש ומצמרר למילות התפילה הנודעת ומרטיטת הלב ושל רבי אמנון ממגנצא “ונתנה תוקף קדושת היום”, תפילה הנאמרת במהלך תפילות המוסף של ימים נוראים.
כאשר השיר בוצע לראשונה בשנת 1990 ע”י חנוך אלבלק חבר הקיבוץ בפני כל חברי המשק, הרגישו כולם את הקדושה באויר. “זה היה רגע של קדושה שלא הבנו אותה, אבל חשנו אותה במלוא העוצמה”, הם אמרו.
יצירה “ישראלית” זו של פיזמונאי עממי, יצירה שיש בה מוטיבים חזניים מסורתיים מחד, ושל שירי עם מאידך, יצירה שנועדה ללוות פיוט עתיק (חיבור, כבר אמרנו…), הפכה להיות מעין “המנון” הימים נוראים של החברה הישראלית כולה והוא מושמע תדיר ברשתות הרדיו לקראת ימים אלה ומחבר את לב העם כולו למהותם של ימי ראש השנה ויום כיפור.
אירוע קשה זה, גם חיבר את בני הקיבוץ – הישראלים בני ה’דור החדש’, אל שורשיהם מן ה’דור הישן’ – היהודי… “עצם העובדה שהותקפנו בגלל יהדותנו, ביום הקדוש ביותר ליהדות, גרמה גם למי שלא האמין עד אז, להבין שלעולם לא יוכל לברוח מיהדותו”, אמר המחנך אריה בן גוריון (האחיין של…). ומאז, הפסיק יום כיפור להיות יום רגיל של עבודה במשק (כן…) וחדר האוכל אינו פתוח עוד. רבים מבני הקיבוץ צמים ואף באים לתפילת ‘כל נדרי’. ועוד שינויים נוספים שמשמעותם – חזרה וחיבור לשורשים. (מתוך אתר הקיבוץ:
http://www.beithashita.org.il/apage/13278.php
האתגר של החיבור בין היהדות לישראליות, עדיין מונח לפתחינו – לפתחו של כל אחד מעם ישראל. הן האתגר של יצירת החיבורים בין היהדות לישראליות והן האתגר של החיבור בין פלגי העם השונים. אתגר שניתן להתמודד איתו רק מתוך ראיית הטוב שבצד השני ורק מתוך אהבת ישראל.
ונסיים ברוח ימים אלה – ימי “בין המיצרים” – ימי האבל על חורבן בית המקדש.
בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. “ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם” (הראי”ה, אורות הקודש, חלק ג’ עמוד שכג). קריאה שמשמעותה קבלת ואהבת השני גם אם אינו מן המגזר שלי וגם אם דעותיו שונות…
לסיום, רצ”ב הקישור ליצירת “ונתנה תוקף” מפיו של דודו פישר:
http://www.youtube.com/watch?v=kmsWmvILKHM&feature=related
בברכת שבת שלום,
משה רוט
לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>
תגובות אחרונות באתר שמים