גליון “נשא” (גליון 32 שנת תשע”ב, יב’ סיוון תשע”ב, 2/6/2012)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת נשא – פרשת ה”נזיר”

בתרבות הנוצרית, נזיר הוא אדם הפורש מדרכי העולם. מסתגר במנזר מבודד, חי בצמצום ומסתפק במועט, תורם את כל רכושו לכנסיה, אינו מתחתן, לא מעמיד דור המשך (פרישות…) ומעביר את ימיו בעבודה פיזית ובתפילה (לעבודה זרה…). כאשר מטרתו היא – להגיע לקרבה אל הא-ל.

לתפיסתם, הנזירות היא הוא המודל של האדם האידאלי, המצליח לחיות חיים רוחניים כשהוא רחוק מחיי החומר – חיי הטומאה והחטא…

תפיסת היהדות את החיים הגשמיים והארציים היא שונה והפוכה. היהדות אינה דת טקסית, אלא אורח חיים. רוב מצוותיה של היהדות מתקיימות לאו דווקא בבית הכנסת, אלא מחוצה לו: במעגלים החברתיים (צדק וחסד) בשווקים ובתעשיה (מסחר ביושר ובאמונה). ברפתות, במטעים ובשדות (מעשר עני, לקט שכחה ופאה לעניים…), ועוד ועוד. מצוות התורה מקיפות את כל חיי המעשה החומריים של האדם והחברה. כאשר עושים את הדברים בצורה הראויה ויוצקים תוכן ואידיאל רוחני אל חיי המעשה, מעלים אותם לדרגה רוחנית ו”מקדשים” אותם.

קדושה אינה התרחקות ופרישות, אלא חיים אנושיים ונורמליים, תוך שמירה על יסודות ועקרונות התורה, הן בין אדם לחברו (כחלק מן הכלל והחברה) והן בין אדם לאלוקיו. כאשר התורה רואה בבניינו וביישובו של העולם, ערך “דתי” חשוב.

מילוי צרכים גשמיים, הינו מותר ורצוי, בתנאי שיהיו במקום ובזמן הראויים ובמידה הראויה. אכילה? אכול לשובע, אך אל תזלול. צמצום והסתפקות במועט?! מותר ורצוי ליהנות מן העולם – בדברים המותרים. וכך אכן נפסק להלכה: “עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל” (קיצור שולחן ערוך נט, יט). ראית? רוצה לאכול? אם אין בכך שום איסור ספציפי (כשרות, גזל, תענית…) אז, בתיאבון! ואם מנעת טובה מותרת זו מעצמך, חטאת כלפי עצמך….

וכך אכן היה רבי אלעזר נוהג. הוא היה חוסך פרוטה לפרוטה וקונה לעצמו כל פרי חדש בעונתו, לפחות פעם בשנה (שם).

בל נשכח שהמצווה הראשונה שנצטוו אדם וחווה היתה ליהנות מפירות גן העדן: “מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל” (בראשית ב, טז) – להחיות נפשם וליהנות מפרי הגן (משך חכמה, שם).

בעוד שהנצרות (הקתולית) רואה בחיי הפרישות מן האישה אידיאל נעלה, אומרת התורה בדיוק להיפך. החיבור בין האיש והאישה נקרא קידושין (מלשון קדושה) והעמדת הצאצאים והמשכת קיום העם והעולם, היא מצווה.

זאת ועוד. כאשר הרמב”ם מגדיר עד היכן צריכה להגיע אהבת ה’, הוא ממשיל זאת לא פחות ולא יותר מאשר ל”חולה אהבה” (נושם וחולם אהבה…) “שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה (חושב עליה) תמיד” (הלכות תשובה י, ג).

פרשתנו עוסקת בנזיר – אדם שמרצונו החופשי החליט לנדור ולאסור על עצמו (באופן זמני) חלק מהנאות העולם: כשתיית יין, אכילת ענבים, תספורת, גילוח ועוד. הנזיר יכול וצריך לשאת אשה וגם להיות בעליו של רכוש.



ההחלטה להיות נזיר הינה אישית וזמנית. כנראה כתוצאה מרצון להתרחק באופן מקומי וזמני מן החיים הגשמיים ולבצע מהלך של התעלות רוחנית.



האם זו דרך לרבים? וודאי שלא, כי עובדה שהתורה אינה מצווה על כך.



האם על הנזיר לנהוג כך במשך כל ימי חייו? התורה רואה בנזירות מציאות זמנית בלבד. ולראיה, התורה מגדירה גם תהליך של “טקס” סיום, הכולל גילוח, הקרבת קורבנות ועוד.



למרבה הפלא, אחד הקורבנות שהנזיר מביא בסיום נזירותו הוא קורבן חטאת שמטרתו כפרה: “…וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ…” (במדבר ו, יא). וקשה, מה חטאו של הנזיר והרי הוא רק רצה להיות טוב יותר?!



רבי אלעזר הקפר מסביר, שהנזיר חטא כלפי עצמו, בכך שציער את עצמו ומנע מעצמו את ההנאה (המותרת) מן היין (נדרים י, ע”א). דבר המלמד על תפיסת עולם הרואה בהנאה מן העולם הגשמי – ערך. וזאת בתנאי שלא נתדרדר לזלילה וסביאה, שכרות ורדיפה חסרת שליטה אחר תאוותינו…



התורה מציירת לנו תמונה מורכבת, המתארת אדם החושש שהיין עלול להביאו לידי חטא, ולכן הוא מחליט להיות נזיר ולהתנזר מן היין. אולם מצד שני, הניתוק מן העולם הגשמי ה”נורמלי” אינו טבעי ויש בו צד של חטא ועל כך מביא הנזיר קורבן חטאת…



פרשת הנזיר מלמדת אותנו פרק יסודי ובסיסי על מקומו וחשיבותו של העולם החומרי וחיי המעשה, כחלק מן התמונה הרוחנית הכוללת.



מצווה נוספת המלמדת אותנו זאת, היא מצוות יישוב ארץ ישראל (וכדי “לברוח” לרגע מחילוקי הדעות הפוליטיים [הלגיטימיים והחשובים], נתעלם לרגע משאלת גבולות הארץ…).



ריבונו של עולם ציווה עלינו להיות “…מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (שמות יט, ו) ו’אור לגויים’ (עפ”י ישעיהו מב, ו). ציווי משמעותו היא, להיות אומה המובילה את האנושות כולה מבחינה רוחנית וערכית. אבל כדי להצליח לעשות זאת, עלינו להיות קודם כל עם נורמלי, החי בארצו. וגם זו מצווה. דבר שאלפי שנות הגלות, אולי השכיחו מאיתנו…



ולכן, מצווה עלינו ליישב, לבנות ולהפריח את הארץ. כן! זו מצווה חשובה ושוות ערך לשאר מצוות התורה. ועל כך מעיר ‘החתם סופר’ – אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, כי לדעתו, כל מלאכה/עבודה/עשייה המסייעת לבניית הארץ, לפרנסת תושביה ולקיומינו כאן, היא מצווה (בחידושיו לסוכה לו, ע”א).



תורת ישראל אינה רואה בקיומו הגשמי והפיזי של האדם והעם משהו רע וטמא שיש להתנזר ממנו ולברוח למדבריות. ההיפך הוא הנכון. זהו אתגר רוחני, הטומן בחובו מצוות רבות.



בשולי הדברים נעיר, כי ארץ ישראל אינה עבורנו רק מקום מגורים והעם והאומה אינם רק קבוצת חברים שהתאגדה לצורך קיום והישרדות. לשניהם יש מעלה וחשיבות רוחנית עצמית. ועל כך, בפעם אחרת.



נסיים במילותיו של “שיר בוקר” – שירו של נתן אלתרמן (לחן: דניאל סמבורסקי):

בהרים כבר השמש מלהטת

ובעמק עוד נוצץ הטל,

אנו אוהבים אותך, מולדת,

בשמחה, בשיר ובעמל.




ממורדות הלבנון עד ים המלח

נעבור אותך במחרשות,

אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,

אנו ניפה אותך מאד.




נלבישך שלמת בטון ומלט

ונפרוש לך מרבדי גנים,

על אדמת שדותיך הנגאלת

הדגן ירנין פעמונים.




המדבר, אנו דרך בו נחצובה,

הביצות, אנחנו נייבשן,

מה ניתן לך עוד להוד ושובע,

מה עוד לא נתנו וניתן.

אם קשה היא הדרך ובוגדת,

אם גם לא אחד יפול חלל,

עד עולם נאהב אותך מולדת,

אנו לך בקרב ובעמל!

ייבוש הביצות, החרישה, הנטיעה והבניה, העמל והקרב, כולם מעשים של מצווה, המאפשרים לנו להתקיים ולקיים. להתקיים כעם בארצו ומתוך כך, להיות ‘אור לגויים’.

בברכת שבת שלום,
משה רוט




לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>