פרשת “בשלח” (גליון 16 שנת תשע”ב, יא שבט תשע”ב, 4/2/2012)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשת “בשלח” (שבת ‘שירה’) – על “מילים שמנסות לגעת”
מה כוחה של המילה?כוחה של המילה הוא לא במידע שבה. כוחה של המילה גם ובעיקר בחוויה שהיא יוצרת ובצורה שהיא נוגעת בך – הקורא והשומע. מילים ש’נוגעות’ ו’חודרות’ כי מתוך לבו של האומר, הן נחצבות…
מול המילים האמיתיות – ה’נוגעות’, ניצבות המילים ה’גדולות’ וה’ריקות’, מילים של ‘סתם’ בערימות… כשירו של יענקלה רוטבליט “מילים מילים” (לחן: פיטר רוט. לא, אין לי כל קשר משפחתי…)
קולף מילים לארוחת הבוקר
הוא לא אוהב אותן מדי קשות
אחרי שהן ריקות מתוכן
הוא מגלגל אותן על הלשון…
ומן המילה, נעבור אל השירה.
לאחר שבני ישראל עולים מן הים שנקרע למענם ולכבודם, הם עומדים על החוף ורואים כיצד הנתיב הפלאי שנפתח לכבודם בים סוף נסגר וצבא מצרים הרודף אחריהם, נשטף וטובע במים האדירים. או אז, בבת אחת, פורצת מגרונם שירת הודיה לה’, על נס ההצלה – ‘שירת הים’.
“אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה’ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לה’… וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה …” (שמות טו, א-ב).
שירת הודיה על נס הצלה ועל יציאה מצרה וממיצר, אנו פוגשים גם אצל חנה העקרה – אמו של שמואל הנביא לאחר שנפקדה בפרי בטן, אצל דבורה הנביאה לאחר הניצחון הניסי על סיסרא וצבאו (בספרי הנביאים), שירת הבאר ושירת האזינו (בתורה) ועוד ועוד.
בשולי הדברים נעיר, כי המונח ‘שירה’ במאמר זה, עוסק רק במילים ובכוחן. את סוגיית הלחן והצלילים, נשאיר לפעם אחרת…
ומכאן נעבור לדוד המלך שהיה משורר ב’משרה מלאה’ – כל ימי חייו.
דוד המלך – רועה הצאן הצעיר שהפך למנהיג, לוחם ומורה דרך, זכה גם לכינוי “נעים זמירות ישראל” (שמואל ב כג, א).
דוד המלך לא רק ניגן. הוא היה גם משורר פורה מאד. ספר התהלים – פרי עטו של דוד המלך (למעט כמה מזמורים שנכתבו על ידי אחרים – אסף, בני קורח ועוד ושובצו בספר זה), מתאר את תפילותיו של דוד לה’, במהלך ימי חייו המרתקים, העשירים ורבי המעש. תפילות שנאמרו ב’זמן אמת’ בעת בריחה מאוייב או ברדיפה אחריו. תפילות להצלה בשעת צרה, תפילות של אבל ויגון וגם שמחה. תפילות של שבח, תחנונים והודיה. תפילות של בקשה וציפיה ובעיקר, שירה. הרבה שירה.
את הכינוי “נעים זמירות ישראל” קיבל דוד בזכות העובדה ששירותיו הפכו להיות התפילות (בהא הידיעה) אותן נשאו הכוהנים במהלך עבודת הקודש היום יומית בבית המקדש. בעת הקרבת קורבן התמיד (הקבוע) של שחר, היו הלויים משוררים ואומרים את פרק התהלים היומי – “שיר של יום”, פרק אותו אנו אומרים עד היום, בכל יום, בסוף תפילת השחרית. גם את 15 פרקי “שיר המעלות” שבתהלים, אמרו הלוויים בעומדם על המעלות – המדרגות, שהיו בעזרת בית המקדש. זכה דוד, שמילותיו ורעיוניו האישיים – פרטיים, הפכו לנחלת הכלל וליוו את עבודת הקודש של עם ישראל כולו, במקדש.
אחת משירותיו הידועות של דוד, נאמרה “בְּיוֹם הִצִּיל ה’ אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל”. דוד נמשח (התמנה…) למלך במקום שאול עוד בחייו של זה, דבר שגרם לשאול לרדוף אותו. לאחר שמסכת ייסורים זו הסתיימה ודוד כבר לא היה מאוים לא על ידי שאול ולא על ידי שאר אויביו, הוא נושא שירת הודיה לה’ (כאמור, שירה אחת מיני רבות בימי חייו).
“וַיְדַבֵּר דָּוִד לה’ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת… וַיֹּאמַר ה’ סַלְעִי (יסוד וסלע קיומי…) וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי. אֱלוֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ… אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת (הייתי בסכנת חיים)… חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי… בַּצַּר לִי אֶקֲרָא ה’ וְאֶל אֱלוֹהַי אֲשַׁוֵּעַ (אתפלל). יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו” (שמואל ב, כב א-ז). כל מילה נוספת, מיותרת…
כאן המקום לשאלה היסודית והבסיסית :שירה מהי?מה יש בה בשירה, שאין במשפט תיאורי רגיל?! מה יש בה בשירה, מעבר למישור האינפורמטיבי של העברת המידע?!
מה הופך את השירה מ”ערימת מילים” לחוויה מרגשת, מרוממת ונשגבת?!המשוררת לאה גולדברג במאמרה “מהי שירה”, מנסה לעמוד על סוד קסמה של השירה. בעזרתה ננסה גם אנחנו לפענח את החידה הזו. יש בה בשירה ‘משהו’, ההופך את ה’מילה של חול’, ל’מילה של שבת’. משהו ההופך את המילה הכבדה, לאוורירית. משהו היוצק במילה צבע וצליל וגם ובעיקר עומק, מעבר למשמעות המילונית – ‘חילונית (מלשון חול) שלה.
יש בה הכל במילה של השירה. לעתים רמיזה ולפעמים אמירה. תיאור של הלכי נפש ולעתים גם נגיעה בעמקי הנפש.
הכלים של השירה הם דימויים והשוואות, משקל וקצב, חרוזים וצלילים. אך עיקר כוחה של השירה הוא בתוצאה. אותה תחושה רוחנית או פיזית של השומע. תחושה של התרגשות, שמחה או צער… תחושה של הזדהות ושותפות עם המשורר, תחושה שהמילים קודחות בו ונכנסות לתוכו…
מילות השירה מבטאות בדרך כלל תוכן מיוחד – חוויות, רגשות או תובנות שחווה המשורר בעצמו ואותן הוא יוצר ויוצק במילותיו, כדי לשמר את החוויה ולשתף בה בעתיד את קוראיו.
לעיתים, כאשר גואים רגשות עזים בלב המשורר/ת, לאחר אירוע ‘חזק’ ומרגש של שמחה, הצלה, או לא עלינו עצב ואבל ח”ו, נובעת לה השירה מן הלב, באופן ספונטני ובלתי מתוכנן.
כזוהי שירתה של חנה לאחר פקידתה בפרי בטן, שירתה של דבורה ביום הניצחון וגם ‘שירת הים’ בה פתחנו – שירתם של בני ישראל לאחר שניצלו מן המצרים.
‘שירת הים’ זכתה לכינוי “שירה חדשה” (מן התפילה), כי יש כאן יצירה וחידוש. בני ישראל לא ציטטו שירה קיימת ולא אמרו ‘תהלים’ (על דרך המשל… כי הרי דוד המלך טרם נולד…). הם בחרו להביע את רגשותיהם במילותיהם הם, באופן ספונטאני – היוצא מן הלב. “על זאת (על נס ההצלה הזה) שבחו אהובים (בני ישראל את ה’) ורוממו לאל ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות ברכות והודאות למלך אל חי וקיים…” (שם).
לעתים מרגיש המשורר שלא די במילותיו כדי לתאר את עומק ורוחב היריעה של חוויותיו ותחושותיו. ולמרות כל מה שכתב, הוא טרם הצליח להקיף, להעמיק ולגעת…
תחושה דומה יש למתפלל ביום הכיפורים. לאחר יום שלם של תפילה ותחנון, מגיע תורה של תפילת הנעילה. הדקה ה אחרונה של יום הכיפורים. ולמרות שאנו לאחר שעות רבות של תפילה, אנו עדיין מרגישים כאילו לא אמרנו די, כאילו לא ביקשנו מספיק. ועומדים ומבקשים “פתח לנו שער, בעת נעילת שער…”. עוד לא הספקנו… ולכן, אולי גם לשם כך, באה תקיעת השופר החותמת את יום הכיפורים. תקיעה שיש בה מימד של צעקה וזעקה. זעקה המכילה ומבטאת את כל המילים שלא הספקנו ולא הצלחנו לבטא בתפילה… (לתקיעת השופר יש טעם הלכתי, אך הרב סולובייצ’יק הוסיף כאן, גם הנקודה המחשבתית הזו).
מילים דומות אומר המתפלל בפרק “נשמת כל חי”. אפילו לו היה פינו מלא שירה כים הגדול ולשוננו אומרת דברי רינה כהמון גליו הרבים ושפתותינו היו נושאות שבח נרחב – כמרחבי רקיע, עדיין לא היה בכך די כדי לבטא אפילו תודה אחת, על טובה אחת… מן הטובות הרבות… שאתה ה’ גמלת לנו.
כי למרות שאמרנו את כל ‘המילים הנכונות’, עדיין לא הצלחנו לחצוב מליבנו את כל המחשבות ולבטא בפינו, את כל הרגשות והרצונות…
בכל יום אנו אומרים את “שירת הים” בתפילת השחרית. מעלה גדולה יש, למי שמצליח ‘כאן ועכשיו’ לראות את עצמו (במנהרת הזמן…), כאילו גם היום בבוקר הוא יצא שוב לחירות וניצל מיד מצרים. אשרי מי שמצליח ‘להביא’ את עצמו במחשבה ובדמיון, לאותו ‘מקום’ רוחני של שמחה והודאה, בו עמדו אבותינו ה’ניצולים’ על שפת הים ושוררו את ‘שירת הים’. מכוח זה, נוכל אולי גם להתחבר לאותה נקודה ייחודית של “שירה חדשה”, לאותה יכולת מופלאה של חידוש, של ביטוי עצמי, ייחודי ואישי בתפילה, בהודיה ובשירה…
נסיים עם אלי רוזן בשירו “אי אפשר לכתוב שירה”. שיר המראה כיצד המשורר והיוצר ‘חוצב’ את שירתו מתוך חוויות חייו:
אי אפשר לכתוב שירה, על קיבה מלאה
ואי אפשר לכתוב על החיים, בעיניים יבשות
בלי סוליות מרופטות, אי אפשר לכתוב על הדרכים…
בימים אלה של ציפיה לעוד ועוד גשם לאחר שנות יובש רבות, מן הראוי להתפלל לגשמי ברכה ולומר לריבונו של עולם תודה על כל טיפה וטיפה שיורדת… (תפילה שאת חלקה כבר הזכרנו במאמרנו זה).
“מודים אנחנו לך ה’ אלהינו על טיפה וטיפה שהורדתנו לנו. ואלו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע… אין אנחנו מספיקין להודות לך ה’ אלוקינו ולברך את שמך, על אחת מאלף אלפי אלפים… הטובות שעשית עמנו ועם אבותינו… על כן איברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו. ברוך אתה ה’ אל רוב ההודאות והתשבחות”. (‘ערוך השולחן’, ‘אורח חיים’, רכא ).
בברכת שבת שלום,
משה רוט
לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>
תגובות אחרונות באתר שמים