ספר בראשית חותם את פרק ההתחלה של העולם. בספר זה עסקנו בבריאתו וביסודותיו של עולם הטבע, ראשיתה של האנושות וצמיחתה המתחדשת של עבודת ה’, בעזרתו של אברהם ובניו.
ספר ‘שמות’ מתאר את לידתה של האומה הישראלית. אומה הקמה על בסיס מורשתם הרוחנית של האבות (בהם עסקנו בספר בראשית) וממשיכה את דרכם ותפקידם, אומה “שהיא יודעת את ה’ ” (רמב”ם, ‘הלכות עבודת כוכבים’ א, ג).
“פרשת שמות” (גליון 13 שנת תשע”ב, יט טבת תשע”ב, 14/1/2012)
“נקודה טובה” לפרשת “שמות” – האנטישמיות
ספר בראשית חותם את פרק ההתחלה של העולם. בספר זה עסקנו בבריאתו וביסודותיו של עולם הטבע, ראשיתה של האנושות וצמיחתה המתחדשת של עבודת ה’, בעזרתו של אברהם ובניו.
ספר ‘שמות’ מתאר את לידתה של האומה הישראלית. אומה הקמה על בסיס מורשתם הרוחנית של האבות (בהם עסקנו בספר בראשית) וממשיכה את דרכם ותפקידם, אומה “שהיא יודעת את ה’ ” (רמב”ם, ‘הלכות עבודת כוכבים’ א, ג).
בספר זה, נעסוק בגלות מצרים ובגאולה – יום העצמאות הראשון של עם ישראל. ומשם לקבלת תורה במעמד הר סיני – יום העצמאות הרוחני של עם ישראל. בהמשך, עוסק ספר שמות במסעות בני ישראל במדבר ובפרויקט הלאומי של הקמת המשכן ועבודתו.
יעקב ובניו ירדו מצרימה כאורחיו האישיים של יוסף – המשנה למלך. הם קבלו חבל ארץ נפרד ושמו גושן כמקום מגורים וגם זכו לזכויות אזרחיות משופרות. לפתע מעיב ענן על קיומם השלו של ‘שבט בני יעקב’. קם מלך חדש במצרים, שאינו מכיר (או אולי, מלך ‘כפוי טובה’ שאינו רוצה לזכור…) בזכויותיהם של ‘שבט בני יעקב’ לקיום בכבוד. המלך ‘שכח’ את תרומתו האדירה של יוסף להישרדותה של מצרים בימי הרעב. הישרדות שסייעה בידה להפוך למעצמה אזורית בשנות הרעב, בזכות המזון שאגרה (בעצתו של יוסף…).
לא רק שהזכויות המשופרות נעלמו, נעלמו גם זכויות האזרח הבסיסיות, להן זכאי כל אחד…
“וַיָּשִׂימוּ (המצרים) עָלָיו (על עם ישראל) שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם…” (שמות א, יא). תוך זמן קצר הפך האזרח המצרי ממוצא יהודי ל-תת אדם שדמו מותר (מכאן ואילך, על פי ביאורו של הרב הירש, לתורה).
ראשית הוגדרו היהודים כזרים החייב במיסים נוספים (“וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים”…). בהמשך, נשללו מהם זכויות האזרח וכל מצרי היה יכול לנהוג בכל יהודי כבעבדו. שנאמר: “וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ”. “מִצְרַיִם” בלשון רבים – כל אחד ואחד מן המצרים (שם, יג).
“וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה”. עכשיו הגיע שלב עבודת הפרך – עבודה שהיא למעלה מכוחותיו של העבד. עבודה שנועדה לא להפיק ממנו יותר, אלא לענות אותו ולשבור אותו (שם, יד). ובהמשך, גזירת ההשמדה הנוראה של התינוקות הזכרים: “כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ” (שם, כב).
מדוע החליט פרעה לשעבד את בני ישראל? נביא כמה אפשרויות.
• עם ישראל היושב בארץ גושן גדל והתרבה ופרעה חשש מ’השתלטות עויינת’ , מרד, או מ’גייס חמישי’, העלול לחבור לאוייב בשעת מלחמה.
• זו הזדמנות טובה לשעבד עם זר ולהרוויח כוח עבודה זול.
• פרעה שיעבד גם את עמו. כדי לבסס את שלטונו, נתן פרעה לעבדיו את בני ישראל כעבדים. כך הם הרגישו כאדונים בפני עצמם ולא חשבו על מרד…
פרעה שיעבד את עם ישראל מרצונו החופשי, בחדווה רבה. אולם אנו כבר יודעים, שהשיעבוד של עם ישראל במצרים הינו חלק מתוכנית אלוקית ארוכת שנים ורחבת היקף, כפי שה’ אמר לאברהם בנבואה ב’ברית בין הבתרים’, שנים רבות לפני כן:
” וַיֹּאמֶר (ה’) לְאַבְרָם.. גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. … וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (יציאת מצרים)…” (בראשית טו יג-יד). בהמשך הדברים כורת ה’ ברית עם אברהם ומבטיח לו ולזרעו את ארץ ישראל “הגדולה”…
והנה נימוק נוסף לשעבוד – שנאת הזר והשונה. למצרים פשוט נמאס לראות ולפגוש את היהודים בכל מקום ובכל פינה במרחב הציבורי שלהם. בני ישראל התרבו עד ש”וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם” (שמות א, ז). “שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם” (תנחומא שמות ו). לכל מקום שאליו הלך המצרי – ל’בית העם’, לקרקס או לתיאטרון, הוא מצא את עצמו מוקף יהודים… וזה הפריע לו מאד.
כאן ועכשיו, אי אפשר שלא להיזכר בדבריו של המן הרשע:
“וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים (לא משלמים מיסים) וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם (חבל על האויר שהם נושמים…)” (אסתר ג, ח). כמה רעל ורוע, ניתן להכניס במשפט אחד…
המן מצייר את היהודים כאנשים חריגים – שונים ומשונים. לא משתלבים במרחב החברתי והציבורי בממלכה. בטלנים שאינם עובדים, מבזבזים את ימיהם בשבתות וחגים. “אוכלים ואינם עושים”, לא תורמים לתל”ג הלאומי ולא משלמים מיסים… ואם תהרוג אותם אדוני המלך, מוסיף המן, הם לא יחסרו לאף אחד.
נשמע מוכר?!
הדברים כאילו צוטטו היישר מתוך דפי ה’דר שטירמר’ – עיתונו של יוזף גבלס, התועמלן של המשטר הנאצי, ימ”ש…. ללמדך ששנאת היהודים רק פושטת ולובשת צורה, אך תמיד מלבה שנאה ופוגעת ביהודים, תוך יצירת תדמית מכלילה (סטריאוטיפית) ומעוותת, המציגה את היהודי כאדם בזוי, רע ומסוכן.
היהודים צויירו בציבוריות הגויית (ובתפיסה הנוצרית…) כעשירים, נצלנים, טפילים ו’מוצצי דם’ (ראה את דמותו של ‘שיילוק’ במחזה ‘הסוחר מונציה’, מאת שייקספיר), ‘בני השטן’, רוצחיו של ישו, מרעילי בארות ומפיצי מגפות, רוצחי ילדים לטובת דם למצות הפסח ועוד. היהודים גם צויירו כמי שמנסים להשתלט על העולם כולו (על פי המסמך המזוייף – “הפרוטוקולים של זקני ציון”)…
האנטישמיות, הביאה ליהודים לאורך הדורות השפלה ונידוי חברתי. כליאת בגטאות ופוגרומים וגם שוד ורצח. הגדילו לעשות הנאצים ימ”ש, שהפכו את האנטישמיות כסיבה ותירוץ לביצוע השואה הנוראה.
מה מקורה של שנאת הגויים כלפי עם ישראל?
התורה ניתנה לעם ישראל על הר סיני – הר ששמו מזכיר את המלה “שנאה”. ברגע שעם ישראל הפך להיות נבדל ושונה מן העמים, עמו של הא-ל, עם המשמש ‘עם לדוגמה’. מורה דרך להתנהגות נכונה וראויה בדרכים של חסד, צדק, משפט ועוד. הדבר גרר אחריו את שנאת העמים.
בכל כיתה ישנו הילד ה’יורם’. זה שיודע את התשובות, שיעורי בית שלו מוכנים בזמן והוא זה שמקבל 100 במבחנים. כתה יקרה, תראו את ‘יורם’… למה אתם לא… אומר המורה ובכך הוא הופך את ‘יורם’ לילד הכאפות השנוא והמוכה של הכיתה כולה …
שנאה זו, החלה כנראה עוד בימי האבות שהפיצו את האמונה בה’, אמונה שנגדה את אורח החיים המקובל בעולם העתיק (עבודה זרה, עבדות, קורבנות אדם, רמיסת הפרט וזכויותיו ועוד). והנה לנו עוד סיבה לשיעבוד מצרים.
על תופעת שנאת הגויים, שרה “להקת פיקוד דיזנגוף” (1969-1970) את שירה: “העולם כולו נגדנו” (מילים: יורם טהרלב, לחן: קובי אושרת).
העולם כולו נגדנו
זה ניגון עתיק מאוד,
שלימדונו אבותינו
לזמר וגם לרקוד.
לצליליו רקדו הם הורה
גם אנחנו לא נשתוק…
מדוע ריבונו של עולם – “שר ההיסטוריה”, יצר וברא את התופעה הזו של האנטישמיות?
תשובה לדבר אנו מוצאים בדבריו של ה’משך חכמה’ (ויקרא כו, מד):
יבוא יום ועם ישראל הנמצא בגלות, עלול לנסות לראות את עצמו כאזרח מקומי שווה זכויות. יתערה בתרבות, בשפה ובמנהגי המקום וישכח את צור מחצבתו – ארץ ישראל. עד שיחשוב “כי ברלין היא ירושלים”… “אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו”… אז ידע כי הוא רק גֵר בברלין (ובכל הגולה). “לשונו (האמיתית היא) שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל”.
האנטישמיות היא מעין ‘שכבת מגן’ ובידוד המונעת מעם ישראל להתערות בגויים ולהתבולל ח”ו. בכל פעם שעם ישראל עלול לשכוח את ארץ ישראל ולהתאזרח בגויים ולחשוב “כי ברלין היא ירושלים”, מרימה האנטישמיות ראש ועוקרת את המתאזרחים החדשים מגזעם ומשורשיהם החדשים ומזכירה להם את יהדותם. בשולי הדברים נעיר כי דברים אלה – מעין ‘דברי נבואה’, כתב בעל ה’משך חכמה’ – רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, כעשור שנים ויותר לפני השואה (נפטר בשנת 1926).
וממשיכה הלהקה בשירה:
העולם כולו נגדנו
זה ניגון עתיק מאוד…
…את השיר הזה לימדונו
אבותינו הזקנים
ואותו נשיר גם אנו
ואחרינו – הבנים.
וניני נינים ישירו
פה בארץ ישראל
וכל מי שהוא נגדנו
שיילך לעזאזל!
איני יודע אם זו אכן כוונת המשורר במילות שירו. אולם, כאשר אנחנו “פה בארץ ישראל”, במדינת ישראל המתחדשת, בירושלים ולא בברלין. כאשר אנחנו מחוברים ונטועים בצור מחצבתנו הלאומי והרוחני, או אז “לא נורא, נתגבר” – נוכל לעמוד מול גלי האנטישמיות. אנטישמיות שכמובן אינה רצויה ואף פוגענית וכאובה, אולם היא מסייעת לנו לשמור על ייחודנו. רק אם נמשיך להיות “עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן” (במדבר כג, ט) ולא ניטמע בגויים ח”ו , רק אז נוכל לקיים את ייעודנו ולהיות אומה “שהיא יודעת את ה’ “.
בברכת שבת שלום,
משה רוט
לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>
יישר כח. שורשי האנטישמיות נטועים עוד אצל לבן הארמי. לא סתם מתחילים בהגדה ארמי אובד אבי (למרות שיש אפשרויות שונות וחלק מייחסים את המילה ארמי אובד ליעקב או אפילו לאברהם אבינו). לבן אפילו לא מהסס לפגוע בבנותיו ונכדיו ברגע שהם הולכים עם יעקב והופכים להיות עם אחר אך כמובן בסוף מסתיר את כוונותיו ופתאום הבנים בני והבנות בנותי.