גיליון “פסח” – (גליון 25 שנת תשע”ה, טו’ ניסן תשע”ה , 4/אפריל/2015)

ב”ה

“נקודה טובה” לחג הפסח

אמנון ריבק, בשירו: “כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם”, עוסק ב”מצרים” הפרטית של כל אחד.


כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

והדברים טעונים ביאור.


לוח השנה היהודי, מתאפיין בחגים ומועדים, המאירים לנו את הזמן באור מיוחד ונותנים בו – בזמן, טעם וריח, צבע וייחוד. חגים המאירים עלינו מטובם ונוטעים בנו אנרגיה חיובית ו”סייעתא דשמיא”, מעין המאורע המקורי של החג.



בכל שנה ושנה בחג השבועות, מתעורר האור הרוחני שהיה בזמן מתן תורה וחופף עלינו חכמה ודעת. ומי שיעשה את ההכנה הדרושה, יזכה לקבל ולקלוט את האוצרות הרוחניים הללו.



וכך גם בחג הפסח, מתעורר האור ההוא שהיה ביציאת מצרים, אור של חירות וגאולה. (על פי פנים יפות שמות פרק י).



והשאלה היא, מה עלינו לעשות עם כוחות החירות והגאולה של חג זה?!



בצד המבט הלאומי של חג הפסח כחג הגאולה, קיים גם המבט האישי. מבט העוסק ביציאה הפרטית של כל אחד ואחד ממִצְרַיִם שלו.



והכוונה לא לארץ מצרים, אלא ליציאה מן המֵיצַר ובלשון רבים – מן המֵיצַרים הלוחצים עליו ומפריעים לו.


כל אחד ומֵיצַריו וצרותיו הוא.


כי עבדות איננה רק מצב פיזי. גם אדם “חופשי” לכאורה, יכול להיות משועבד להרגלים, לחולשות או למרדף בכל מחיר אחר כבוד עושר ושאר הישגים.



בחג הפסח, אנו מכניסים את המימד הרוחני – ערכי – אלוקי, לחיינו.



כך לומדת האומה על החיבור בין הגשמי לרוחני, בין האדם לאלוקיו ובין האומה לבוראה וגואלה. חיבור הבא לידי ביטוי מיוחד בגאולת מצרים כאשר הקב”ה גואל אותנו, לא על ידי שליחים (מלאכים), אלא עושה זאת בכבודו ובעצמו, ככתוב: “אֲנִי ה’ – אֲנִי הוּא ולא אַחֵר” (שמות יב, יב ובילקוט שמעוני, שם). ומקיים בנו את ההבטחה: “וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוֹהִים” (שם, ז). חיבור הבא לידי חיזוק והעמקה, כאשר עם ישראל מקבל את התורה – את האידיאלים האלוקיים לאורם עלינו לחיות.



חיבור זה בין אלוקים לאנושות, מאפשר לאדם לחזק ולהגביר את החלק הרוחני שבחייו ומלמד אותו על היכולת והחובה להתעלות מעל הבעיות של “כאן ועכשיו”, לעשות טוב ולנהוג באופן מוסרי וערכי.



וכך, מוזמן כל אחד מאיתנו בחג הפסח להכיר את מיצריו, ולנצל את סגולת הזמן כדי לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ – למשות את עצמו מתוכם ולהוציא את עצמו לחירות.



לא, זה לא תמיד קל. לפעמים צריך לעשות זאת מתוך מאמץ בְּיָד חֲזָקָה, אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם. אבל זה אפשרי וכדאי וצריך לנסות.



וממשיך המשורר ואומר (בבית השלישי):

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

תהליך הגאולה של יציאת מצרים, היה אתגר גדול ליוצאי מצרים. למרות ההובלה, התמיכה והליווי האלוקיים, נדרשו בני ישראל להרבה אמונה בקב”ה, לאומץ ולהעזה כדי לעמוד בניסיונות שניצבו בפניהם. ונביא שניים מן הניסיונות הרבים:



• היציאה בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים – המדבר הנורא והלא נודע, ללא צידה לדרך.
• הדרישה האלוקית לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם – לקפוץ אל מימי ים סוף המאיימים כאשר הרודפים המצריים קרבים ובאים, כתנאי לקריעתו של ים סוף.



ללמדך, שגם כאשר הקב”ה נמצא לידך ומסייע לך, עדיין האדם נדרש למעשה, למאמץ, להשתדלות ולהתגברות.



וכמו שלכל אחד מאיתנו יש את המצרים שלו, יש לו גם אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף שלו. את התפקיד האישי שלו, עבורו הוא נדרש להטות כָּתֵף.



והדברים רומזים לכך, שכאשר כולם עסקו בהכנות ליציאת מצרים בבהילות ובמהירות, פנה משה רבנו לעסוק בהעלאת עצמותיו של יוסף ממצרים, לארץ ישראל (בציווי ה’).



וכך, אם אתה מנסה להתמודד עם המֵיצַרים שלך ומטה כתף לתפקיד שלך (תפקיד שרק אתה תדע להגדיר מהו, בהתאם ליכולותיך ולצרכי סביבתך), אתה יכול וצריך לְהִזְדַּקֵּףְ, למרות המעמסה… ולא לכרוע תחת הנטל.



וממשיך המשורר ואומר בבית האחרון: כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם וִירוּשָׁלַיִם…



כל אדם צריך לדעת, שמסע חייו וההתמודדות שלו עם מִצְרַיִם, הוא חלק מן המסע הכללי של האומה לירוּשָׁלַיִם.



מסע שהתחיל בתיקון האדם (מצרים – היציאה מן המיצר) ויסתיים בתיקונה של האומה ובתיקונו של העולם – בירושלים, עד אשר יתקיים הכתוב: “כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה (בית המקדש אשר בירושלים) יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים” (ישעיהו נו, ז) והאמונה באל אחד (בקב”ה…) תהיה אוניברסאלית.



מאמר זה מאיר זווית ראיה נוספת על משמעות חג הפסח. זווית ראיה אישית עכשווית ורלבנטית, המשתלבת בעבודה הרוחנית של חג הפסח וליל הסדר.



ולוואי וידע כל אחד מאיתנו לנצל את האור ההוא שהיה ביציאת מצרים (וחוזר אלינו מידי שנה בשנה), להטות כָּתֵף, לְהִזְדַּקֵּףְ וגם, להתמודד עם מיצריו.

ניפגש שוב בגיליון פרשיות “תזריע- מצורע, לאחר חג הפסח (בשביעי של פסח/ שבת “שמיני”, לא יצא גיליון).

בברכת שבת שלום וחג כשר ושמח

משה רוט