גליון “בלק” (גליון 40 שנת תשע”ד, ז’ תמוז תשע”ד 5/יולי/2014)

ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “בלק” – שיעור לשון…

דן אלמגור בשירו “עברית קשה שפה” (לחן: יאיר רוזנבלום), עוסק בקשיי הקליטה של העולה החדש, את השפה העברית הַקָּשָׁה וְהַמִּתְבַּלְבֶּלֶת:



…יֵשׁ פֹּה בָּאָרֶץ שְׁבוּעַיִם

יֵשׁ חָדָשׁ עוֹלֶה.

עִבְרִית לִלְמֹד, עוֹד לֹא לָדַעַת

יֵשׁ הַרְבֵּה קָשֶׁה.

…אַךְ, עִבְרִית

אֲבָל אֶפְשָׁר מְדַבֵּר לְאַט….

אולם, מתברר שהשפה העברית היא קָשָׁה ומִתְבַּלְבֶּלֶת, גם לילידי ותושבי הארץ. ועל כך יעיד הסיפור הבא. העיתונאי אדם ברוך (ברוך רוזנבלום), היה נטוע בתפר שבין היהדות והישראליות ובין הישוב הישן לישוב החדש. לימים הוא סיפר שבמהלך שיחה עם חבר, הוא דיבר ב”יהודית”. וכשהצטרף חבר נוסף לשיחה, הוא נאלץ לעבור ל”עברית” (ישראלית…).



מה ההבדל בין שתי השפות, הוא נשאל.



אדגים לכם, הוא ענה. באחד המאמרים פתחתי ואמרתי: “על דעת המקום (הקב”ה) ועל דעת הקהל” (מתוך תפילת “כל נדרי”). ביטוי האומר, שישנה לנושא זה הסכמה מליאה – מקיר לקיר. אולם, העורך הלשוני “תיקן” אותי וכתב: “לאור סקרי דעת הקהל”….



ומה עוד יש ב”יהודית” שאין בישראלית המדוברת של ימינו?!



אחד הדברים החשובים בשפה העברית הוא העושר הלשוני והדייקנות. ובכך נעסוק במאמרנו.



בפרשתנו, פרשת בלק, פונים זקני מדין ומואב אל בלעם – המכשף והקוסם הגדול, בבקשת עזרה. התקרבותו של עם ישראל היוצא ממצרים אל גבולם, מדאיגה אותם מאד. בוא וקלל אותם הם מבקשים ומבטיחים את שכרו ביד נדיבה.



בלעם, מנביאי אומות העולם היה, אך הוא השתמש בכוחותיו לרעה.



הוא מנצל את יכולתו הנבואית ופונה אל הקב”ה ומבקש את רשותו והסכמתו כדי לצאת ולקלל את עם ישראל.



תשובתו הסופית של הקב”ה לבלעם, היתה: “קוּם לֵךְ אִתָּם” (במדבר כב, כ). ואכן כך עושה בלעם.



אולם, למרבה הפלא, ברגע שהוא יוצא לדרך, מתעוררת חמתו של הקב”ה: “וַיִּחַר אַף אֱלוֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא…” במדבר כב, כב).



והדבר קשה. מדוע הקב”ה כועס על בלעם, הרי הוא נתן לו רשות לצאת למסע הזה?!



אחד ממפרשי התנ”ך המרתקים הוא המלבי”ם – רבי מאיר לייבוש וייזר, שחי באירופה במאה התשע-עשרה. הוא עסק רבות בהבנת פשטי המקראות, תוך עיסוק בלשון ובדקדוק.



בפירושו לפרשתנו, פותר המלבי”ם את החידה, תוך הבהרת ההבדל בין שתי מילים דומות, אך שונות. ניתן לומר שאני הולך עם מישהו, או שאני הולך איתו.



בעברית המדוברת, המשמעות הינה זהה, לכאורה. אך ב”יהודית” – בעברית המקראית ובלשונם של חז”ל, לכל מילה יש משמעות אחרת.



שתי המילים גם יחד מבטאות צוותא – חיבור, שילוב, שותפות וכדומה.



אך הביטוי ללכת עם מישהו, מבטא שותפות עמוקה יותר במטרה ובדרך ולא רק הליכה יחדיו, זה בצד זה.



וכעת, הבה נחזור לפסוקי הפרשה ונברר את הסוגיה (במדבר כב).



בפעם הראשונה, כאשר שליחי מואב ומדין מגיעים, עונה לו הקב”ה: “לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר (תקלל) אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא” (שם, יב).



בפעם השניה, כאשר חוזרים השליחים ובפיהם הבטחות לשכר טרחה כפול ומכופל, חוזר בלעם לקב”ה ו”מנדנד” לו. הפעם הקב”ה מתרצה ומאשר לו לצאת לדרך, אך תחת אזהרה והסתייגות: “וַיָּבֹא אֱלוֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה” (שם, כ).



הקב”ה לא שינה את דעתו. לבלעם מותר ללכת אִתָּם בדרך באופן פיזי, אך בשום פנים ואופן, אסור לו ללכת עִמָּהֶם. אסור לו להיות שותף לפעילות נגד עם ישראל. הציווי והאיסור של: “…לֹא תָאֹר אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא” (שם, יב), עדיין בתוקף.



דבריו של הקב”ה ברורים ומוגדרים היטב.



ומה עושב בלעם?



“וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב” (שם כא). הוא יוצא לדרך עִם שרי מואב ומדין, מתוך שותפות מליאה ורצון עז לקלל את בני ישראל, בניגוד מפורש לציוויו של הקב”ה.



ולכן: “וַיִּחַר אַף אֱלוֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא…” (שם, כב).



וכך, בצד הבנת הקשיים בפרשה ולימוד פשוטי המקראות והעמידה על הדיוק והתחכום הלשוני הרב הקיים בתורה, גילינו שגם אנחנו צריכים עדיין עִבְרִית לִלְמֹד, ואנחנו עוֹד לֹא לָדַעַת הכל…



כנראה שהכל כתוב, צריך רק לדעת לקרוא…

בברכת שבת שלום

משה רוט