גליון “בהר” (גליון 32 שנת תשע”ד, י’ אייר תשע”ד 10/מאי/2014)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “בהר” – בסוד הגלות והגאולה

אילן גולדנהירש בשירו “שלום לך ארץ נהדרת” (לחן: סטיבן גודמן), עוסק ב”יהודי הנודד”, החוזר לארצו, כי “אֵין מָקוֹם כְּמוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”.



שָׁלוֹם לָךְ אֶרֶץ נֶהֱדֶרֶת,

עַבְדֵּךְ הַדַּל נוֹשֵׂא לָךְ שִׁיר מִזְמוֹר.

גַּם אִם לְעִתִּים נוֹדֵד אֲנִי עַל דֶּרֶךְ,

מָה טוֹב לִנְדֹּד אַךְ טוֹב יוֹתֵר לַחֲזֹר…



במאמרנו זה, נספר את אחד מסיפורי הנדודים הגדולים של עמנו, מִן ו-אל ארצנו הנהדרת, לאורה של ההפטרה. אותו פרק מן הנביאים, הנקרא בסיום פרשת השבוע וקשור אֵלֶיהָ.



פרשתנו פרשת “בהר” עוסקת בדיני השמיטה והיובל. אולם כאמור, הפעם נעסוק בהפטרה.



הימים – סוף ימי בית המקדש הראשון ועם ישראל עומד לצאת לגלות בבל למשך כשבעים שנה. ירמיהו הנביא כלוא בתנאים קשים מאד, אצל צדקיהו מלך יהודה, שנבואות הזעם והחורבן של ירמיהו שכוונו גם נגדו (בשליחות ה’ כמובן…) לא מצאו חן בעיניו.



והנה מתנבא ה’ לירמיהו ואומר לו. בקרוב יבוא אֵלֶיךָ לכלא בן דודך, למכור לך את שדהו אשר בענתות הקרובה לירושלים.



וכך, במעין מחזה סוריאליסטי – מוזר, תמוה ומסתורי משהו, עומד האסיר – הנביא ירמיהו לבוש הסחבות בחצר הכלא קונה את הקרקע, חותם חוזה, עושה קנין ומשלם כסף בפני עדים: “וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם” (ירמיהו לב, י).



מה המסר ומהי הנבואה?



למרות שהאוייב בשער והכיבוש בפתח, מצווה הקב”ה את ירמיהו לשמור את שטר הקנין ואת מסמכי הבעלות על הקרקע, “…לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים” (שם יד). כדי להמחיש ולהודיע, שהכיבוש שבדרך הינו זמני.



יבוא יום והבנים ישובו לארצם ולגבולם. בעלי השדות, יחזרו לעבד את נחלתם ולהפריח את השממה ועם ישראל ישוב לנהוג בארצו כמנהג בעלים: “עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת” (שם, טו).



למרות ההווה המר – הלאומי והאישי (בל נשכח שירמיהו נמצא כעת בכלא) יש לנו עתיד!!!



אלה דברי הנחמה והתקווה, בהם מצייד הקב”ה את בניו, לפני היציאה לגלות.



בסיום הקנין, לאחר שירמיהו עשה את כל אשר הצטווה ע”י הקב”ה, הוא פונה לקב”ה בתפילה. בפתח דבריו הוא נושא דברי שבח והודיה לקב”ה וגם סוקר את מערכת היחסים הבעייתית בין עם ישראל לאלוקיו (שבגללה העם יוצא לגלות…) . ובהמשך, הוא פונה ושואל:



ריבונו של עולם! הלא ירושלים עומדת להיכבש ביד הכשדים, בדיוק בהתאם לנבואות שאני נושא בשמך כבר זמן רב. “הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת (תילי עפר שהכובש מכין כדי לטפס על חומות העיר) בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר (מוכת החולי והרעב) נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים…” (שם, כד) ואתה שולח אותי לקנות קרקע העומדת להיכבש ביד האוייב?!



ירמיהו מנסה להבין את הנהגת ה’. אם העם יוצא לגלות, אז מדוע לקנות את השדה. ומאידך, אם הקב”ה רוצה שנשב כאן, אז מדוע היציאה לגלות?!



והקב”ה עונה ומשיב לירמיהו. ירושלים תחרב והעם יֵצֵא לגלות, בגלל שעבדו עבודה זרה:



וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים… וַיָּשִׂימוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ. וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים… (שם לג – לה).



אולם, הגלות איננה סוף “סופי”. זהו רק שלב ביניים. זוהי סיומה של תקופה אחת ופיתחה של תקופה שניה – טובה יותר.



הגלות הינה הכרחית. זהו תהליך זמני (קצוב בזמן!) האמור להביא את העם לחשבון נפש על מעשיו ולשינוי דרך.



ומה צפוי בהמשך?! ריסטארט – התחלה חדשה.



הקב”ה משרטט בפני הנביא את התקופה שאחר הגלות, כגאולה וכהתחלה חדשה במערכת היחסים בין הקב”ה לעם ישראל. התחלה שיש בה חידוש של הברית בין הבורא לעמו ובהמשך – גאולה שלמה: קיבוץ נדחי ישראל, שיבה לארץ, בנין הארץ ופריחתה וכמובן גם ביטחון. ככתוב:



הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת… וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח. וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלוֹהִים… וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם… וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת…” (שם, לז-לט).



קנין השדה ערב היציאה לגלות, בא להודיע קבל עם ועולם, שהגאולה העתידה לבוא, הינה חלק מובנה ומובטח של התהליך.



ואכן בסיום הנבואה, הקב”ה מבטיח לעם ישראל את הגאולה: “כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה’ ” (שם, מד).



“עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת” (שם, טו).



נעמי שמר בשירה “שירו של אבא” (מילים ולחן), עוסקת בדיוק בנושא מאמרנו – ב”מקומו” של העתיד, בתוך ההווה. ביכולת לחיות בהווה העכשווי והאפרורי, מתוך ראיית העתיד המובטח לטוב. כל אבן שחצבת היום, תשמש מחר לבנין המקדש. ואם לא מחר, אז מחרתיים…



אִם בְּהַר חַצָּבְתָ אֶבֶן לְהָקִים בִּנְיָן חָדָשׁ

לֹא לַשָּׁוְא אָחִי חַצָּבְתָ לְבִנְיָן חָדָשׁ

כִּי מִן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יִבָּנֶה מִקְדָּשׁ

אִם בַּהַר נָטַעְתָּ אֶרֶז, אֶרֶז בִּמְקוֹם דַּרְדַּר

לֹא לַשָּׁוְא אָחִי נָטַעְתָּ בְּמָקוֹם דַּרְדַּר

כִּי מִן הָאֲרַזִים הָאֵלֶּה יִבָּנֶה הַהַר…



את שירה, מסיימת המשוררת בהכרזה, כי המסר הזה הוא בבחינת: שִׁיר שֶׁהוּא כְּבֵן אַלְפַּיִם וּבְכָל יוֹם חָדָשׁ. היכולת לחיות את ההווה מתוך ראיית העתיד, הינה חיונית.



מאז נבואתו זו של ירמיהו, חזר עם ישראל לארצו, בנה את בית המקדש, שוב נהג שלא כראוי ויצא לגלות בית שני הארוכה והקשה.



ובדורנו, לאחר ריסטארט נוסף של גלות בית שני (לצערינו…) וגאולתנו אנו, זכינו שעם ישראל חזר שוב לארצו, הפריח את השממה ובנה מדינה לתפארת. שוב התקיימה הבטחתו של הקב”ה ביד נביאו: “עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת” (שם, טו). הארץ שרק לפני כמאה וחמישים שנה היתה שוממה ומוכת קדחת, כפי שמתאר אותה הסופר מארק טוויין בספרו “מסע תענוגות לארץ הקודש” (1867), הפכה לנווה מדבר פורח, לארץ חקלאות והייטק, למקום תורה ותרבות ול”אֶרֶץ נֶהֱדֶרֶת”, “על באמת”. למדינה המדורגת כיום במקום ה-11, במדד האושר העולמי של האו”ם, למרות כל הבעיות איתן אנו מתמודדים יום יום…



לפני כמה ימים זכינו לחגוג את יום העצמאות ה- 66 למדינת ישראל, בשמחה ובהודיה לה’. ויש לנו הרבה על מה להודות לריבונו של עולם.



כאן המקום להכיר טובה ולהודות לכל אלה שנאחזו ברגבי האדמה, גם כשהיו כאן מגפות, רעב ורעידות אדמה ועלו שוב ושוב לארץ, כדי להיאחז בה וליישב אותה. לאותם אלה שחיו בהווה קשה, מתוך ציפייה לעתיד הטוב המובטח לנו.



חלוצים ובעלי בתים, תלמידי הגאון מוילנא וחסידים. כל אלה באו לְיַשֵּׁב את ארץ ישראל, אם מתוך תפיסה אמונית ואם מתוך רצון לבנות כאן עולם “חדש”. בזכות מסירות נפשם, אנחנו כאן.



כל שנותר לנו הוא להמשיך ולבנות, להמשיך ולעשות, למען ה-בִּנְיָן החָדָשׁ, מתוך ראיית העתיד, בכל שטחי החיים, בחומר וברוח.



כי יש לנו אֶרֶץ נֶהֱדֶרֶת…

בברכת שבת שלום

משה רוט