אנטואן דה סנט-אכזופרי (1900 – 1944) – טייס, סופר, משורר ועיתונאי צרפתי, כתב את הספר המפורסם “הנסיך הקטן”. ספר זה תורגם ל- 180 שפות ונחשב לאחד הספרים הטובים, המרתקים והמיוחדים, שנכתבו במאה השנים האחרונות.

הספר עוסק בטייס שנאלץ לנחות בלב המדבר, שם הוא פוגש את הנסיך הקטן – דמות בדיונית שהגיע מכוכב אחר. במהלך שיחותיו עם הנסיך הקטן, הוא לומד להכיר את עולמו השונה והיחודי ואת הדמויות שמככבות בו.

את המלך שנדמה לו שהוא שולט על הכוכבים מכיוון שהוא פוקד עליהם לעשות דברים שהיו עושים בלאו הכי, ומנסה לנהוג כך גם כלפי אנשים. כך למשל, לאחר שהנסיך הקטן אומר לו שהוא עומד להתעטש, הוא פוקד עליו להתעטש.

את איש העסקים שעסוק תמיד בספירת הכוכבים, מאחר שהוא חושב ששייכים לו. והוא רוצה להשתמש בהם, על מנת לרכוש עוד כוכבים…

את הגיאוגרף העסוק בשרטוט מפות של מקומות שמעולם לא ביקר בהם וכך גם את הגאוותן, את השיכור ואת מדליק הפנסים…

בעולמו של הנסיך הקטן, ישנו מלך שאינו שולט, איש עסקים שאין לו משלו כלום, שיכור השותה כדי לשכוח את חרפת שכרותו (אבסורד…), גאוותן המחפש את הערצת כל חבריו למרות שהוא בעצם חי לבדו על הכוכב ומדליק פנסים שמהירות סבוב הכוכב ההולכת וגדלה, מביאה אותו לידי הדלקה וכיבוי של תאורת הלילה שוב ושוב, מידי כמה דקות, כאשר אורך היום הולך ומצטמצם…

ספר זה שהינו לכאורה ספר ילדים, הינו קריאה והזמנה לכולנו (ודווקא למבוגרים שבינינו…), לבצע חשיבה מחודשת על עצמנו, תפקידנו והמשמעות של כל מה שסביבנו. וזאת מתוך “שכל ילדותי” ישר, טבעי, “פשוט” ומלא תום (שכנראה כבר אבד לנו…).

אולם, הזמנה זו לחשיבה מחודשת, אינה כה פשוטה וקלה למימוש. כי: “אין שעתם של בני – האדם פנויה עוד להבנת עניינים כלשהם. הם קונים אצל הסוחרים דברים מוכנים ומזומנים…” (מתוך הספר).

ומי שבכל זאת ינסה לחשוב, יגלה שהדברים רלבנטיים גם כיום, כאן ועכשיו. גם כיום, לא כל מי שנדמה לו שהוא “מלך”, הוא אכן השליט האמיתי.

ויש גם כאלה, שטרדות היום יום, מונעות מהם לעצור ולחשוב והם מוצאים את עצמם בריצה אינסופית, כאותו מדליק פנסים…

בפרשתנו – פרשת “פקודי, נמצא פסוק “קשה”, המזמין אותנו לעצור לרגע את ריצת היום יום ולנסות להבין…

פרשת “פקודי”, מסכמת את תהליך בניית המשכן וחותמת את החומש השני – חומש “שמות”. חומש שעסק בשעבוד מצרים, ביציאה לחירות, במתן תורה ובבניית המשכן.

בסיום הפרשה, לאחר בנית המשכן והקמתו, כאשר סוף סוף הקב”ה משרה את שכינתו (“נוכחותו”) על המשכן ועל עם ישראל כולו, אומרת התורה:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ, לד).

והדבר קשה, הרי לפנינו דבר והיפוכו – גילוי מתוך כיסוי והסתר!

כבוד ה’ המתגלה, מופיע כהסתר וככיסוי של “עב הענן”.

ללמדך, שגם “התגלותו” של הקב”ה, היא תמיד תחת מעטה ה”כיסוי” – של “עב הענן”. גם כאשר הקב”ה “נמצא” ו”נוכח”, הוא נסתר ובלתי נראה ונחבא בענן. כי “…ה’ אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל” (מלכים א ח, יב).

המורכבות הזאת של גילוי מתוך כיסוי, נכונה גם בחיי היום יום שלנו.

ברור לנו שהקב”ה ברא אותנו, אבל קשה לנו להרגיש זאת.

הקב”ה מְחַיֶה אותנו בכל יום מחדש ונותן לנו כוח, בריאות ופרנסה, אך לנו קשה לראות זאת.

הקב”ה “נוכח” ונמצא איתנו בחיינו ו”נותן לנו יד” בשעת הצורך, אבל לא תמיד הדבר ברור לנו.

וכך, לעיתים נדמה לנו (בטעות…), שאת העולם הזה מנהלים הפוליטיקאים, והטייקונים, חוקי הטבע וכוחות השוק… זהו “עב הענן” של המציאות, הַמְּמַסֵּךְ ומסתיר מאיתנו את נוכחותו והנהגתו הקבועה והתמידית של הקב”ה בעולם.

מתברר אם כן, כי הרצון של הקב”ה להסתתר ולהתכסות מפנינו, הוא מהותי, כדברי הנביא: “אָכֵן אַתָּה אֵ-ל מִסְתַּתֵּר” (ישעיהו מה, טו).

וכל כך למה?

מדוע הקב”ה אינו “מתגלה” בפנינו במלא נוכחותו וגדלותו, מתוך הנהגה גלויה וברורה?!

הסתתרות זו, הינה בבחינת אתגר המוצב בפנינו. האם אכן נרצה “לחפש” ו”לגלות” את הקב”ה?! האם נרצה להתבונן, לחקור ולחפש את נוכחותו של הקב”ה בעולמנו?!

ומי שיתאמץ ויתבונן, יוכל לראות את האלוקים בכל פינה של הבריאה. בפריחת הצמח, בעלית הגיאות, בתנועות שריריו ובקומו על רגליו כל בוקר מחדש. וכמובן גם בדברי ימי העולם ובקורותיו המופלאות של עם ישראל.

אולם, התבוננות זו צריכה לבוא מן הלב. “כי לא תועיל פתיחת העין, כאשר הלב יהיה עוור” (‘שלמה אבן גבירול’, ‘ספר מבחר פנינים’).

מי שניצב מול המשכן ביום חנוכתו, ראה בעיניו רק ענן, אך בליבו הרגיש ו”ראה” בבירור, את נוכחותו של הקב”ה.

על כך אמר רבי שלמה קרליבך, הרבי המזמר והמרקד:

ה’ הוא הדבר הכי הכי אמיתי בעולם, למרות שאי אפשר לראות אותו. אבל אחרי שאתה לא רואה אותו, אתה כן רואה אותו. ואז, אתה מצליח לראות אותו ולהבחין בו בכל מקום. בכל פרח ובכל ענן. בכל אבן קטנה ובכל נר. כשאנחנו אומרים בקריאת שמע – “ה’ אחד”, אנחנו עוצמים את עינינו, מפני שבתחילה אנחנו לא רואים את ה’. אנחנו עיוורים. אנחנו רק מאמינים. אבל אז, אנו פוקחים את העיניים והכל כל כך ברור. ה’ ניצב לפנינו. הוא נמצא בבריאה תמיד. צריך רק להתבונן.

כאשר אנחנו מסתכלים על העולם מתוך קבלת עול מלכות שמים, מתוך אמירת “ה’ אחד”, רק אז אנו זוכים ליכולת ההתבוננות. רק אז אנו רואים את ה’ הנמצא בבריאה תמיד (“הרבי מקרן הרחוב”, פרק ז).

את הפרדוקס הזה של הסתר וגילוי, ניסח אחד מחכמי ישראל באופן מופלא:

“אֱלֹהַי, אנה אמצאך, אך אנה לא אמצאך. נִסְתַּרְתָ וְלֹא תֵּרָאֵה, וְהַכֹּל מִמְּךָ מָלֵא..” (בעל “חובות הלבבות”, המספר על אחד מחכמי דורו. שער היחוד, י).

מחד, “הכל ממך מלא” – כל מה שמסביבנו הוא מעשה ידי ה’. ומאידך, “נִסְתַּרְתָ וְלֹא תֵּרָאֵה” – קשה לראות אותך, בגלל “עב הענן”.

האתגר הניצב בפנינו הוא, להתבונן בטבע ובהיסטוריה ולראות ולהרגיש כיצד הַכֹּל מִמְּךָ מָלֵא…

כי רק כך נוכל לקיים את הציווי והפניה של הקב”ה אל כל אחד ואחד מאיתנו: “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ…” – האלוקים שלך… (שמות כ, ב). רק כך נוכל להכיר במציאותו של הקב”ה, להרגיש אותו וליצור איתו את מערכת היחסים המתבקשת…

המציאות של “עב הענן”, המוזכרת בפרשתנו, הינה הזמנה ואתגר להתבוננות פנימית ולחשיבה מחודשת, שנועדה להבין מיהו המלך האמיתי (לא זה שנדמה לו שהוא מלך…) ומה תפקידנו כאן ועכשיו…

ונחתום, בכמה שורות משירו של היוצר שולי רנד “אָיֶיכָּה” (מילים ולחן):

…קוֹלוֹת מֵהֶעָבָר לוֹחֲשִׁים לִי לַעֲצֹר
אֲבָל אֲנִי מוֹסִיף בַּחֹשֶׁךְ לַחֲתֹר
וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ, אָיֶיכָּה?!

שיר זה, עוסק באדם ה”חותר” בחושך ו”בעב הענן” וכוסף ומחפש “להרגיש” את אלוקיו (המסתתר…) כדי להתקשר אליו ולהתדבק בו.

וזאת, למרות קולות מן עברו האישי (ואולי גם מסביבתו…), הקוראים לו לחדול ולעצור. אבל הוא בשלו, ממשיך לחפש וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ, אָיֶיכָּה?!

בברכת שבת שלום,

משה רוט