גליון “שמות” (גליון 14 שנת תשע”ד, כה’ טבת תשע”ד 28/דצמבר/2013)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “וארא” – “וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם”

בשנת 1871, כתב אז’ן פוטיה את האינטרנציונל המנון הפועלים הבינלאומי. השיר תורגם לשפות רבות והפך להמנון פועלי העולם כולו – המדוכאים והמנוצלים בתנאי עבודה קשים ובשכר זעום, ללא כל זכויות סוציאליות. לימים, הפך שיר זה אף להמנונה של ממלכת הרשע הסובייטית – ברית המועצות, שהתיימרה להיות רפובליקה סוציאליסטית.



השורות הראשונות של השיר (בתרגומו של אברהם שלונסקי), מדברות על תקומתו של עם עבדים:



קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב

אֵש נְקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה

לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.



המשורר מדבר על עם עבדים רָעֵב, הנדרש להתעורר, להתנער ולהתכונן לקרב. מעבר המחייב שינוי תפיסה והכנה נפשית ופיזית. רק כך יהיה ניתן לפרוק את העול, מעל גבו של העם.

עִם הטלת גזירות השעבוד של פרעה, מצא עם ישראל את עצמו כשהוא משועבד ומעונה: “וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה … בְּפָרֶךְ” (שמות א, יד).

כיצד “מנערים” עם עבדים והופכים אותו לעם עצמאי החי בארצו?!



בפרשתנו – פרשת “וארא”, מובאת תשובתו של הקב”ה, המפרט את שלבי הגאולה:



• “…וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם…” – הפסקת העינוי

• “…וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם…” – הפסקת העבדות.

• “…וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים…” – חירות פיזית.

• “וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים…” – חירות רוחנית.

• “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ…” (שמות ו, ו-ח) – “”לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ” (מתוך המנון “התקוה”).



והנה, כאשר משה רבנו בא לבשר לעם העבדים את בשורת הגאולה, הם היו כה שקועים בשעבוד, עד שבשורת הגאולה לא נכנסה לליבם: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שם, ט).

את המהפך הנפשי הנדרש מעם שאפילו לא מוכן/יכול/רוצה לשמוע את בשורת הגאולה ולהפוך לעם חופשי, עצמאי ולוחם, אי אפשר לעשות בלחיצת כפתור, או בהקלדת “אנטר”… וגם לא בכמה מפגשים על ספת הפסיכולוג, אלא בעבודת עצמית ארוכה, עם הדרכה אלוקית צמודה.



למרות שהמסר האלוקי הוא – אני אעשה: אני אוציא, אני אציל, אני אגאל אתכם, מתברר שבמרכז העשייה נמצא העם והאדם. הקב”ה הוא רק הַמַּנְחֶה ואילו העשיה, מוטלת על העם.



מדובר בתהליך נפשי ארוך שעל העם לעבור. תהליך של הוצאת ישראל מגלות מצרים, וגם תהליך של הוצאת שעבוד מצרים, מתוך ליבם ונפשם של ישראל .



לכן, כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים, הקב”ה לא מוליך אותם בדרך הקצרה “דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים” (שמות יג, יז) ישירות לארץ, שם מצפה להם מלחמת כיבוש, אלא בדרך ארוכה יותר, כדי שבמהלך המסע יספיקו להתחשל ולהתחזק ברוחם.



זאת ועוד. כאשר מצרים רדפו אחרי בני ישראל היוצאים ממצרים והשיגו אותם על שפת ים סוף, “עם העבדים” לא היה מסוגל להתנגד ולהילחם נגד משעבדיו ומעניו. ולכן, באופן חריג, הקב”ה בעצמו נלחם עבורם:



וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה’ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם … ה’ יִלָּחֵם לָכֶם … (שמות יד, יג – יד).



לעומת זאת, כאשר בני ישראל נכנסים לארץ המובטחת, לאחר שהספיקו להתחשל במדבר, הם כן נושאים נשק ונלחמים, עד לכיבושה וחלוקתה של כל הארץ.



תהליך זה מלמד אותנו את התובנות הבאות:



• גאולה הינה תהליך ארוך של שינוי, שלא ניתן לעשותו בבת אחת.

• גם תהליך ניסי ואלוקי, מתרחש “בדרך הטבע”, עם עליות וירידות וגם עם “נפילות”.

• מרכז הכובד של התהליך נמצא בידינו והקב”ה הוא רק הַמַּנְחֶה…




ומכאן נעבור לתהליך הגאולה, אותו אנו חווים בדורנו. הבה נתבונן בתהליך הגאולה שלנו מתוך פרספקטיבה היסטורית של גאולת מצרים.



לאחר כ- 2000 שנות גלות, זכינו לחירות פיזית ורוחנית, להתגשמותה החוזרת של ההבטחה האלוקית: “…וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ… וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם” (שמות ו, ח) ולהקמתה ובנינה של מדינת ישראל, על כל עריה. וכיום, “אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי יָפָה וְגַם פּוֹרַחַת” (מילים ולחן: דתיה בן דור).



ישעיהו הנביא התנבא על קיבוץ הגלויות העתידי וקרא לכנסת ישראל: “שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ…” (ישעיהו ס, ד). והנה זכינו בדורנו שהגלויות התקבצו ובאו: “…מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם” (תהלים קז, ג).



זכריה הנביא התנבא: “עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ” (זכריה ח, ד-ה).



עוד יבוא היום בו התושבים יזכו להאריך ימים עד זקנה ושיבה ולא ימותו ממלחמה וממחלות. והם ישבו בנחת על ספסלי הרחוב וּמַקְלָם בידם. והרחובות ימלאו ילדים וילדות המשחקים באופן חופשי, ללא פחד מאויב. זכינו וגם מציאות טבעית ופשוטה זו (שלצערנו לא היתה לנו בדורות האחרונים…), מתקיימת לעינינו, בירושלים ובכל ערי הארץ.



אם כן, מה חסר לנו כיום, להשלמת התמונה של הגאולה?



במשך דורות רבים, התפלל עם ישראל וביקש מן הקב”ה: “ולירושלם עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם וכסא דוד מהרה לתוכה תכין…”.



הבקשה של: “ובנה אותה” – כפשוטה היא. עיר הבנויה על תילה באופן פיזי. עיר אמיתית, עם חיים תוססים של עשיה ובניה, חברה וכלכלה.



אולם, ירושלים (כעיר הבירה של עם וארץ ישראל) איננה עיר רגילה. בנוסף לבניינה הגשמי, אנו מבקשים גם על בניינה הרוחני. יהי רצון מלפניך, שאתה הקב”ה שעזבת את ירושלים בזמן חורבנות בתי המקדש, עקב מעשיהם ה”לא ראויים” של עם ישראל (שנאת חינם, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), תשוב לירושלים עירך ברחמים “ותשכון בתוכה כאשר דברת…”.



השכינה מעולם לא עזבה את עם ישראל. היא תמיד היתה איתנו, גם בגלויות השונות: “שבכל מקום שגלו (ישראל) – שכינה עמהן” (מגילה כט, ע”א). ההבדל הוא, שבזמן שהשכינה בגלות, אנו זוכים להשגחה נסתרת ולניסים מועטים ונסתרים.



ומאידך, כאשר עם ישראל בהתנהגותו החיובית ראוי לכך שהקב”ה ישרה את שמו ושכינתו עלינו באופן גלוי וברור, או אז אנו זוכים לברכה והצלחה, לשפע ולניסים גלויים. בבחינת: “וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ” (דברים כח, ב). ומעל הכל: “וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” (דברים כח, י), “כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ” (שם לא, ו).



התנהגות חברתית ראויה בין אדם לחברו, היא המפתח להשבת השכינה וחזרתה לשכון שוב – בירושלים ובתוכנו בכל מקום ומקום.



ישעיהו הנביא שהתנבא בימי בית המקדש הראשון, זועק כנגד השחיתות החברתית, הכלכלית והמוסרית (פרק א). הסוחרים מרמים ומוכרים כסף מזוייף ויין מהול. “שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם” (שם, כג).



במצב שכזה, ממשיך הנביא ואומר: אל תבואו לבית מקדשי “רְמֹס חֲצֵרָי”. את תפילתכם אינני שומע וזבחיכם, תועבה לי הם.



ומהו התיקון? עשו צדק ומשפט, “שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה” (שם, יז) – תדאגו לחלשים. והדברים חוזרים ונשנים בנבואות נביאי ישראל, לדורותיהם.



כמובן שבצד מעשים שבין אדם לחברו נדרש העם גם למצוות שבין האדם לאלוקיו, אולם, מערכת חברתית ראויה וצודקת, הינה הבסיס שבלעדיו לא ניתן להתקדם הלאה.



זכינו, ששלבי גאולת מצרים חזרו ואירעו גם לנו, בהשגחת ה’ עלינו. יצאנו מתחת סבלות הגויים, נגאלנו מן הגלות והגענו אל הארץ המובטחת. וב”ה, אנו כיום “עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ” (מתוך המנון “התקווה”). אולם, עלינו להשלים ולתקן גם את בניינה הרוחני של הארץ, כדי שהקב”ה יחזור לשכון בתוכנו ובתוכה של “העיר”, בצורה גלויה.



יהורם גאון הירושלמי, שר “מעל פסגת הר הצופים” את מילותיו של המשורר אביגדור המאירי (לחן עממי):



…מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים

שָׁלוֹם לָךְ יְרוּשָׁלַיִם!

אַלְפֵי דּוֹרוֹת חָלַמְתִּי עָלַיִךְ,

לִרְאוֹת, לִזְכּוֹת, בְּאוֹר פָּנַיִךְ!

…בְּאַלְפֵי בְּרָכוֹת הֲיִי בְּרוּכָה!

מִקְדָּשׁ, מֶלֶךְ, עִיר מְלוּכָה! …



כדי שירושלים הבנויה, תהיה גם מִקְדָּשׁ, מֶלֶךְ, עִיר מְלוּכָה (עירו של הקב”ה), כדי שתהליך הגאולה שלנו יושלם ברוח הבטחתו של הקב”ה לבני ישראל בגאולת מצרים: “וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים…” – בהנהגה גלויה וברורה (שמות ו, ז), עלינו להיות קודם כל “עיר הצדק” (ישעיהו א, כו) – צדק בין אדם לחברו. שהרי” “צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (חסד)” (שם, כז).

לאחרונה פורסם, כי ב”מדד השחיתות העולמי”, קיבלה ישראל ציון של 61 מתוך 100. מדד המשקף את חוסר האמון של הציבור במוסדות השלטון הארצי והמקומי, בגלל בעיות של שחיתות פוליטית, “הון ושלטון” וחוסר נקיון כפיים של מנהיגי הציבור.



ונחתום בדבריו של הנביא מיכה: “הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ” (ו, ח).

בברכת שבת שלום,

משה רוט