גליון “ויגש” (גליון 12 שנת תשע”ד, יא’ טבת תשע”ד 14/דצמבר/2013)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “ויחי” – “וְנִמְשֶׁכֶת שַׁיָּרָה”

עֵלִי מוהר בשירו – שיר השיירה (לחן: יווני עממי), עוסק בגלויות הרבות שהתקבצו ובאו לארץ ישראל ממקומות רבים:



בִּלְשׁוֹנוֹת רַבּוֹת מִסְפוֹר דִּבַּרְנוּ

וְזֶה אֵת זֶה כִּמְעַט בִּכְלָל שֶׁלֹּא הִכַּרְנוּ

וּמְקוֹמוֹת רַבִּים מְאֹד עָזַבְנוּ

וְרַק מָקוֹם אַחַד רָצִינוּ וְאָהַבְנוּ…

וְנִמְשֶׁכֶת שַׁיָּרָה

מִן הַמֵּאָה שֶׁעָבְרָה

רְחוֹקִים כְּבָר הַיּוֹצְאִים

אִכָּרִים וְחָלוּצִים

שֶׁעָמְלוּ עָבְדוּ בַּפֶּרֶךְ

בְּלִי לִרְאוֹת אֵת סוֹף הַדֶּרֶךְ

וְעַכְשָׁו עוֹבְרִים אֲנַחְנוּ

לֹא שָׁקַטְנוּ וְלֹא נַחְנוּ

לֹא יַמְשִׁיכוּ בִּלְעָדֵינוּ

זוֹהִי הַרְפַּתְקַת חַיֵּינוּ…

המשורר מספר על שיירת העולים (שרשרת העליות השונות לארץ ישראל…) העושה את דרכה ארצה, החל מימי תחילת הציונות. ואילו אנו, נוסיף ו”נמתח” את הביטוי וְנִמְשֶׁכֶת שַׁיָּרָה הרחק אחורה, אל תחילת ימי עם ישראל.



לאחר שהעולם “איבד” את הקשר עם אלוקיו והחל לעבוד אלילים, גילה אברהם אבינו מחדש את הא-ל הבורא, היוצר והמשגיח על ברואיו ו”רץ” לספר זאת לעולם כולו כשהוא מנסה לאחות את הקרע ואת הנתק בין שמים וארץ – בין האנושות לבוראה ויוצרה.



לאור מאמציו אלה, מינה אותו הקב”ה למנהיג הרוחני של העולם כולו: “…כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ” (בראשית יז, ה) ואף שינה את שמו לאברהם, ע”י הוספת האות ה’, המסמלת את המון הגויים, אותם הוא מיועד להנהיג.



תפקיד רוחני זה של נשיאת לפיד האמונה בא-ל אחד, עבר בירושה רוחנית מאברהם אל יצחק בנו ואל יעקב נכדו. ומכאן ואילך, ממשיך עם ישראל את התפקיד כמשימה נצחית, “ונעשית בעולם אומה, שהיא יודעת את ה’ ” (רמב”ם, הלכות עבודת כוכבים א, ג).



זוהי תמציתו של כל ספר בראשית העוסק במפעלם הרוחני של אבות האומה. ספר שאת קריאתו אנו מסיימים וחותמים השבת בפרשתנו – פרשת “ויחי”.



נעיר, כי כשם שאברהם אבינו קיבל מינוי אלוקי לתפקידו, זוכה עם ישראל בהמשך הדרך, עם צאתו ממצרים, לקבל מינוי דומה של דוגמה והנהגה רוחנית כלפי כל אומות העולם: “וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי (עם) קָדוֹשׁ” (שמות יט, ו).



כשם שהכהן הינו מנהיג רוחני בעמו, כך אתם עם ישראל, תהיו ממלכה של “כוהנים” – מורי דרך רוחניים לאנושות כולה – לאומות כולן.



בפרשתנו – פרשת “ויחי”, שוכב יעקב אבינו על ערש דווי. מבטו אמנם מופנה אחורה אל ההיסטוריה האישית שלו מתוך חשבון נפש. אולם, עיקר מחשבתו מופנית כלפי העתיד. אל השיירה הרוחנית העתידה להימשך. שיירה של האומה כולה, שנועדה להמשיך ולשאת את הלפיד הרוחני והאמוני של אברהם אבינו בעולם ולהיות “לְאוֹר גּוֹיִם” (ישעיהו מב, ו).



יעקב אבינו שמבטו צופה פני עתיד, מעניק לכל אחד מבניו לפני פטירתו, ברכה המפרטת ומתארת את יכולותיו ואת חוזקותיו ומשרטט בכך את התפקיד אותו הוא יכול, ראוי ומיועד למלא – הוא וזרעו אחריו, בעם ישראל.



שבט שמעון – מלמדי תינוקות, יהודה – כוח המלוכה וההנהגה, זבולון – עדת הסוחרים ויששכר – שבט הלמדנים העוסק בתורה. שבט גד – לוחמים, בני אשר – חקלאים ועוד.



השונות בין השבטים, יוצרת איחוד ואחדות, כאשר כל שבט תורם לכלל, את יכולותיו הייחודיות.

זה מה שמעסיק את יעקב בשעותיו האחרונות – המשך מסעה של המשפחה, ושל האומה שבדרך.



בשורות קצרות אלה, שרטטנו את עיקרו של ספר בראשית – שליחותם הרוחנית של האבות. מתוך ולאור שליחות זו, עסקנו בפרשתנו – פרשת “ויחי”, גם בשעותיו האחרונות של פטירתו/פרידתו של יעקב אבינו.



האם השיירה הזאת עדיין נמשכת?!



האם שליחותם של האבות ושליחותו של עם ישראל להיות “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי (עם) קָדוֹשׁ” (שמות יט, ו) ו”לְאוֹר גּוֹיִם” (ישעיהו מב, ו), עדיין רלבנטית גם היום?



תשובה לכך, נתן דוד בן גוריון, ראש ההנהגה של “המדינה שבדרך” ולימים גם ראש ממשלתה הראשון, בדברי חזונו על המדינה:



ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מְזַכָּה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים.



המטרה הבסיסית לא השתנתה, מאז ימי אברהם אבינו ועד היום. והיא: להפוך את העולם למקום טוב יותר. למקום המתנהג על פי ערכים ואידיאולוגיות רוחניות (אלוקיות), למקום בו עושים צדק ומשפט ושומרים על זכויות החלש והעובד ולא פוגעים בזכויות הפרט (ראה נבואת ישעיהו פרק א). ולמקום בו חושבים לא רק על ההווה המיידי, אלא גם בונים עתיד טוב יותר. למקום בו שומרים על איכות הסביבה ולא מחריבים את העולם. וכל זאת מתוך אמונה בקב”ה.



על “קצה המזלג” נזכיר כי, עם ישראל הוא זה שמזכיר לעולם כולו את חובתו לקיים את “שבע מצוות בני נוח” האנושיות והבסיסיות כל כך ובהן: איסורי גניבה ורציחה, את החובה להעמיד מערכת משפט מסודרת ועוד.



זאת ועוד. בעולם המודרני בו כל אחד מסתגר ב”בועה” המוגנת שלו ומתעלם מן הנזקק, הסובל והמותקף שלידו, מצווה אותנו התורה לקחת אחריות: “…לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ…” (ויקרא יט, טז) ו”… לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם” (דברים כב, ג).



אלה רק חלק מן הבשורות הרוחניות שעם ישראל הביא ומביא לעולם כולו.



אכן, “עַם נוֹצָר וְאֶרֶץ קָמָה” ו”יִשְׂרָאֵל צוֹמַחַת מִסְבִיבֵנוּ” (מתוך המשך השיר). אולם, גם כשהמסע הפיזי של הציונות לארץ ישראל יושלם וכל עם ישראל ישב לבטח על אדמתו, עדיין המסע הרוחני הזה, עתיד להימשך לנצח. כי זוהי “הַרְפַּתְקַת חַיֵּינוּ”…



וְנִמְשֶׁכֶת שַׁיָּרָה…



זוהי גם שַׁיָּרָת חיינו וגם שִׁירַת חיינו…



ביום שישי הקרוב, מציין עם ישראל בתענית, את זכרונו ההיסטורי של עשרה בטבת, היום בו החל נבוכדנצאר מלך בבל את המצור על ירושלים (588 לפני ספירת האומות). לאחר כשנה וחצי של מצור קשה, נחרב בית המקדש הראשון.



יום זה הינו גם יום הקדיש הכללי, בו עם ישראל זוכר ומזכיר את קורבנות השואה, שיום מותם לא נודע.



כי עם ישראל זוכר ו”חי”, את כל התחנות שעברו עליו במסע חייו. הן את הטובות והן את הקשות.



ונחתום בהמשכו של השיר בו פתחנו:



וּמִכָּל הַגָּלֻיּוֹת

וְעִם כָּל הַבְּעָיוֹת

עַם נוֹצָר וְאֶרֶץ קָמָה

וְשָׂפָה אֲשֶׁר נִרְדְּמָה

שׁוּב הִתְחִילָה מִתְעוֹרֶרֶת

וּמְדַבֶּרֶת וּמְדַבֶּרֶת

מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר

רָב הַקֹּשִׁי וְהַצַּעַר

אֲבָל יֵשׁ עַל מָה לִשְׂמֹחַ

יֵשׁ עוֹד אֹמֶץ, יֵשׁ עוֹד כֹּחַ.



למרות הקשיים והצרות, יש לנו עוד אומץ וכוח, להמשיך את מסע חיינו – מסעה של האומה.



ניפגש אי”ה בשבת הבאה בפתחו של חומש חדש – חומש “שמות”, העוסק בירידתו של עם ישראל לגלות מצרים ובגאולתו.

בברכת שבת שלום,

משה רוט