פרשת השבוע

פרשת השבוע כי תבא נפתחת בעניין הביכורים. וראוי לשים לב שהפרשה כתובה בלשון נוכח, “כי תבוא”, “נתן לך”, “ולקחת” ועוד. ואם כן, יש להבין בפסוק ג’ את הלשון, “ואמרת אליו הגדתי היום לה’ אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה’ לאבותינו לתת לנו” (דברים כ”ו, ג’). למה לא כתוב “הגדת היום וכו'” בלשון נוכח. ואם התשובה היא כי כאן זה ציטוט של דברי האומר, אז יש להמשיך בעקביות “לה’ אלקי” ולא כפי שכתוב “אלוקיך”, וכן בסוף שנאמר לשון רבים “לאבותינו ולנו”?



ואולי ניתן להסביר על פי הרש”י ד”ה אל הכהן אשר יהיה בימים ההם: “אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא” (דברים שם, שם), ועי’ ברמב”ן ששואל ממילא לגבי תלמידי חכמים מתאים ציווי שלא להשוות לדורות קודמים, אבל מה שייך בכהונה אזהרה זו? האם דרגת לימודו או יראת שמים הופכת אותו ליותר כהן או פחות כהן?



אלא שכאן התורה מראה לנו חשיבותו של כל יהודי ויהודי באשר הוא יהודי, גם החקלאי שמביא את הביכורים, גם הסטודנט באוניברסיטה וגם החייל. תבוא אתה ותגיד לו שהיום אני אמרתי לה’ אלוקיך, את הה’ שאתה מייצג שאני מאמין בו בכל רמ”ח אבריי ושס”ה גידיי, ואין זה משנה כלל וכלל איך ולמה אתה מייצגו ולאיזה צורך כי אין זה פוטר אותי ואדרבה, זה מחייב אותי יותר, כי אם אני אעבוד את ה’ כראוי, בסוף הוא יהיה הה’ שלנו.



יש כאלו המחכים שיבוא מי שהוא אחר וירים אותם מעלה, וכאן אנו לומדים שטמון בכל יהודי ויהודי את הכח להרים את האחרים, גדול ועם ייחוס ככל שיהיה.



כתיבה וחתימה טובה,

מרדכי אדלר