פרשת השבוע

בעברי על פרשת השבוע, שני פתגמים צצו במחשבתי. הראשון מראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ’רצ’יל,



“יבוא יום ויצטרכו לבחור בין בושה למלחמה. יבחרו בבושה ולבסוף גם יקבלו מלחמה”.



והשני מנאום ההכתרה של ג’ון פ. קנדי,



“שתדע כל אומה, בין אם היא בעדינו או נגדינו, כי נשלם כל מחיר, נשא בכל נטל, נעמוד בכל קושי, נתמוך בכל ידיד, נתנגד לכל אויב, כדי להבטיח את ההישרדות וההצלחה של חירות.”



יש להתרשם פחות ממעשה הגבורה של פנחס שהיה מוכן להילחם, ואפילו למות עבור הערכים הכה חשובים לעם ישראל ועם התורה, אלא שיש להתפעל בעיקר מהשכר שקיבל מאת הקב”ה, “ונתתי לו את בריתי שלום”. ורואים מזה ברור שרק בעמידה איתנה על העקרונות אפשר להשיג שלום.



ויש גם את הצד השני של המטבע. אומר המשך חכמה על הפסוק, “וידבר משה ואלעזר הכוהן אותם בערבות מואב” (במדבר, כ”ו, ג’) ועי’ ברש”י שם “אותם” – “עמם”. ולכארה לא ברור מה כוונת הפסוק בזה כי בוודאי דברו עם בני ישראל, אלא עם מי? ומסביר שבמניין הראשון של עם ישראל בפרשת במדבר (א’, ד’) משה העביר את הציווי למנות את עם ישראל לנשיאים שימנו עמו. אבל כעת, לאחר שאחד מהנשיאים חטא ועל ידו נהרגו 24,000 מבני ישראל, השאירו את כל הנשיאים מחוץ לספירה, ולכן הפסוק מדגיש שמשה דבר “אותם” ישירות עם כלל ישראל ולא אל הנשיאים, עכת”ד.



ולכארה לא ברור הקשר בין עבירה של אחד מהנשיאים לאי ספירת עם ישראל על ידי שאר הנשיאים? אלא שספירת עם ואומה היא מסממני האחדות והשלום והחשיבות של אזרחי האומה. בדיקטטורות, אין ספירת מלאי כי אין ערך לתושב או לאזרח. שלום ואחדות יכולים להיות רק כשלכולם יש מטרות, יעדים וערכים משותפים שכולם יחד פועלים להשיג.



כשנשיא שמעון פגע בערכים הללו, הוא לא רק פגע בעצמו אלא פגע בכל המרקם הרוחני של עם ישראל. הוא פגע בשלום!! והיה מוטל על שאר הנשיאים, המנהיגים, הראשונים שבעם לעקור קלון זה מהשורש. והם בחרו בבושה, בדרך המזוייפת של שלום, ואולי אם הם היו יותר תקיפים, אם לא הייתה הסכמה שבשתיקה למעשה הנלוז של נשיא שמעון, היה אפילו שייך להציל את חייו.
ממילא אנשים הללו לא יוכלו אחר כך להשתתף במעשה ספירת העם, מה שמסמל את השלום האמיתי, ואדרבא, פנחס במעשיו כן זכה לבריתי שלום.



בברכת ערב שבת שלום לכל עם ישראל

מרדכי אדלר