גליון “כי-תצא” (גליון 49 שנת תשע”ד, יא’ אלול תשע”ד , 6/ספטמבר/2014)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשית “כי תצא” – על משמעויות האחווה
בימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ימים בהם נסדקו והתערערו כל כך הרבה דברים, בחר יורם טהרלב בשירו הֶיֶה לִי חָבֵר, הֶיֶה לִי אָח, (לחן: יאיר רוזנבלום), לעסוק בדבר החשוב ביותר אותו מְגַלות (וחושפות) המלחמות: החברות והרֵעות…
…הֶיֶה לִי חָבֵר, הֶיֶה לִי אָח,
הוֹשֵׁט לִי יָד כְּשֶׁאֶקְרָא,
הֶיֶה לִי חָבֵר, הֶיֶה לִי אָח,
הוֹשֵׁט לִי יָד בְּעֵת צָרָה,
אֲנִי אָחִיךָ, אַל תִּשְׁכַּח!
הָיָה לִי חָבֵר, הָיָה לִי אָח…
בשנים האחרונות, קנתה לה המילה “אחי”, מקום וחשיבות בתרבות ובשיח הישראלי, כשלפעמים היא גם מלווה בהחלפת צ’אפחות ודאחקות בין ה”אחים”.
פרשתנו – פרשת “כי תצא”, עוסקת באחווה, הן בימי מלחמה והן בימי שלום. אחווה, המהווה את עמוד השדרה הלאומי, יהודי – ישראלי שלנו.
אחווה המשדרת לנו, שכל אחד מאיתנו הוא רק פרט, או חלק (חשוב ככל שיהיה…), מ”שלם” גדול, המורכב מכולנו – מן העם והאומה.
בין שלל המצוות והציוויים הקשורים לאחווה, מאירות להן המילים: “… לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם” (דברים כב, ג). אתה לא יכול לבודד ולנתק את עצמך ולאטום את עצמך לצרות ולבעיות שבסביבתך.
ולכן, מצווה התורה: “וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ” (ויקרא כה, לו) – גם ביום יום ובשעת שלום. וגם, “…לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ…” (ויקרא יט, טז), בשעת צרה ובימי מלחמה ח”ו.
האם האחווה היא רק צ’אפחות ודאחקות? לא ולא!
התורה יוצקת תוכן מעשי ואמיתי לתוך מונח האחווה ומביאה אותו לידי ביטוי מעשי בכל שטחי החיים.
“וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ” – כיצד?!
אנו מוצאים בתורה שלל מצוות העוסקות בכבוד האדם, בזכויות העובד, בדאגה סוציאלית לחלש, בהשבת אבידה, ובמגוון שלם של תחומים, שנועדו להגדיר ולהסדיר חיים חברתיים הגונים וטובים. חובת האדם לכבד את חברו נובעת מתוך התורה. עצם העובדה שהקב”ה אינו סולח על חטא שבין אדם לחברו, עד שהפוגע יפייס וירצה את חברו הנפגע, מעידה על עוצמתה וחשיבותה של מערכת היחסים שבין אדם לחברו, בעיני ה’.
ואכן, בפרשתנו, אנו מוצאים בצד המצוות הכלליות והציבוריות של יציאה למלחמה, דיני אישות ועוד, גם ובעיקר מצוות חברתיות רבות, כגון:
• השבת אבידה.
• שמירה על האבידה ללא הגבלת זמן – “עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ” (דברים כב, ב).
• האיסור להתעלם מאבידת אחיך – “לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם” (שם, ג).
• החובה לעזור לחבר התקוע בדרך, כאשר שורו (או מכוניתו) העמוס, נופל בדרך. “הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ”, תובעת התורה. “לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ…” (שם, ד).
• חובת הזהירות והשמירה על הבטיחות: “וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ” (שם, ח).
• צער בעלי חיים: “לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו” (שם, י), שאינם הולכים באותו קצב ולכן יש לדאוג לכך שלא יהיה אחד מהם נגרר וסובל.
• זכותו של פועל הקוטף במטע הבעלים, לאכול לשובע מן הפירות (אך לא לקחת הביתה…).
• איסור על סחר בבני אדם (“גונב נפשות”) – ועונש קשה בצידו.
• לא לדבר “לשון הרע”, או להוציא “שם רע”, המהווים פגיעה בחברו.
• חובת תשלום השכר לעובד במועדו.
• מתנות עניים – לגר, ליתום ולאלמנה.
• איסור רמאות במידה ובמשקל, בעת קנייה ומכירה.
ומכאן נעבור לציווי העוסק באחווה בשעת הסכנה: “…לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ…”.
הרואה את חברו טובע בנהר, מותקף על ידי חיה רעה או שודדים ונמצא בסכנה ובידו להצילו, אסור לו לעמוד בחיבוק ידיים מן הצד. הוא נדרש לעשות ככל שביכולתו (וגם בעזרת ממונו…) כדי להציל את חייו של חברו. ומי שעומד מן הצד ולא מציל ואינו מזעיק עזרה, מצטייר בלשון התורה כמי שעומד על דם רעהו – כמי שחברו מדמם למוות לרגליו והוא עומד לו שווה נפש מן הצד, מסתכל ולא עושה כלום…
סמל “שלושת הקופים”, מקורו במזרח הרחוק ונראים בו שלושה קופים. האחד מכסה את פיו, השני את עיניו והשלישי את אוזניו. סמל שמשמעותו: אל תדבר רוע, אל תראה רוע ואל תשמע רוע. אולם כיום, קיבל סמל זה פרשנות אחרת – שונה והפוכה משהו: לא ראיתי, לא שמעתי, לא אמרתי.
לאחד שכזה, אומרת התורה בפרשתנו: “… לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם” (דברים כב, ג).
בשנת 1998 קיבל הציווי “…לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ…”, תוקף רשמי גם בספר החוקים של מדינת ישראל בחוק ששמו באופן מפתיע כשם הפסוק וזה לשונו: “חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו”.
“הלוואי ולא היינו נזקקים לחוקק חוק שכזה”, אמר יוזם החוק – חבר הכנסת חנן פורת ז”ל, בנאומו בכנסת. אולם, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע הרצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי בספר החוקים, אני מביא את החוק הזה, חוק ההופך את המצווה והחובה לחוק שעונשו קנס.
למרבה הפלא, גם במאה העשרים ואחת, עדיין ישנן מדינות מערביות שבהן חוק התורה האלוקי העתיק והמתקדם הזה, המחייב הגשת עזרה מעשית – פוזיטיבית לאדם בצרה, עדיין אינו קיים אצלן בספר החוקים.
ונחזור למושג האחווה.
למרות שאין מדובר כאן באחים ביולוגיים מן האם או מן האב, משתמשת התורה שוב ושוב בביטוי “אָחִיךָ”, ביטוי המלמד על “אחווה”, על קשר רוחני קרוב ועמוק בין כל בני ישראל, כי כל ישראל אחים זה לזה וערבים זה לזה. אחווה הנובעת מן המפעל הרוחני שכולם שותפים בו – הייעודים והתפקידים של עם ישראל.
על כוחו של ה’יחד’ הקבוצתי – החברתי, כתב שלמה המלך ב’קהלת’:
טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד… כִּי אִם יִפֹּלוּ (בצרה או מחלה) הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ… וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ… (ד, ט-יב).
לא פעם שומעים אנו בציבוריות הישראלית את הביטוי – בשעת מלחמה כולנו אחים. אך בשעת רגיעה, אדם לאדם זאב…
תורת ישראל יוצרת בעזרת מארג המצוות (שהבאנו כאן רק את מקצתו) אחווה יום-יומית אמיתית, המבוססת על כבוד והערכה הדדיים, עזרה לזולת, שמירה על קניינו של החבר וזכויותיו, שמירה על בטיחותו וחייו ועוד ועוד…
השאיפה היא לראות בכל יהודי באשר הוא – בבחינת אח, מתוך תקווה שנדע לשמור על האחווה ה’אזרחית’ הזו עם כווולם, גם בפקק וגם בתור לקופאי ולא רק בשעת הדם והאש – שעה בה נוצרת רעות ואהבת רעים בת אלמוות – “אהבה מקודשת בדם”, אשר “לא תיתן את ליבנו לשכוח”….
…הֶיֶה לִי חָבֵר, הֶיֶה לִי אָח, הוֹשֵׁט לִי יָד בְּעֵת צָרָה, אֲנִי אָחִיךָ, אַל תִּשְׁכַּח!
בברכת שבת שלום,
משה רוט
תגובות אחרונות באתר שמים