בפרשת השבוע עם ישראל יוצאים ממצרים כידוע זהו לא זיכרון היסטורי שהתרחש בעבר אלא זה אור ששב ומתחדש כל שנה.

אחד הדברים שהיו בגלות במצרים זה הדיבור, מהו דיבור שלא בגלות?

דיבור שפועל את פעולתו לטובתי, הדיבור בא לקשר בין נשמות, אנשים ובכללו לעשות טוב וליצור חיבור בין האדם לעצמו, האדם לאלוקיו והאדם לסביבתו.

המילה פה בגימטריה אהבה+חסד.

אך כשהדיבור בגלות אין חיבור בין אנשים ואנו מתקשים לדבר ולהביע את אשר על ליבנו.

נאמר “דאגת בלב איש ישיחנה” – (ישיחנה מדעתו, מלשון הנמחה ומלשון שיח.) כלומר כאשר האדם מניח את חששותיו מליבו.

בגלות ישנה תחושה שאין מי שמקשיב לנו ומבין אותנו, שאין מישהו שיכול להיות קשוב ולהבין את הכאב המיוחד “לי”.

אנו נמנעים מלשתף מכל מיני סיבות אולי תדמיתנו תיפגע, תתגלה בנו חולשה, מישהו ישתמש במידע הזה נגדנו.

היכולת לשתף זהו סוג של ענווה. צמיחה וגדילה קשורים באמון, הגרעין זהו נפש האדם והקרקע זהו האמון.

הריפוי הכי משמעותי שאנו יכולים לחוות כאשר נעניק או נחווה אהבה ללא תנאי.

אהבה ללא תנאי יכולה להגיע רק שהעומד מולנו חווה את אותו חיבור במלואו.

היכולת לקבל את הזולת בנינוחות, באהבה ובשלווה היא רק כאשר בתוכי יש את המקום המאמין והמחובר לנק’ השורש, לנק’ האין-סוף ברוך הוא.