גליון “בלק” (גליון 37 שנת תשע”ב, יז’ תמוז תשע”ב, 7/7/2012)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשת “בלק” – “מות ישרים”
עמי מואב ומדין רואים בעם ישראל היוצא ממצרים ומתקדם לכיוונם כאיום אסטרטגי על קיומם “…כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי…” (במדבר כב, ו). בצרתם הם פונים לבלעם – הנביא הקוסם והמכשף ומבקשים ממנו לקלל את העם. רק לאחר שבלעם ‘סידר’ לעצמו גם כבוד וגם ממון רב מצד המזמינים, רק אז הוא פונה לבקש את הסכמת ריבונו של עולם למהלכיו.
הקב”ה משדר לבלעם בכל דרך אפשרית ש-אל לו לקלל את העם אך השילוב הקטלני של הכבוד, הממון ושנאת ישראל העבירה את בלעם על דעתו והוא ‘מוציא’ מן הקב”ה הסכמה לצאתו לדרך. הסכמה שבצידה הסתייגות חמורה: “קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה” (במדבר כב, כ). למרות אזהרותיו של הקב”ה: לֹא תָאֹר (תקלל) אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא” (שם יב), מנסה בלעם לקלל את עם ישראל. הוא מנסה שוב ושוב ובכל פעם יוצאת מפיו ברכה תחת קללה.
“תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ” (במדבר כג, י), מצהיר ומבקש בלעם. הלוואי ואזכה שבסוף ימי אהיה אדם ישר והגון כמו אבות האומה הזו: אברהם, יצחק ויעקב.
בשולי הדברים נעיר, כי הערכתו זו של בלעם לאבות האומה, לא מנעה ממנו לרצות לפגוע בזרעם ולקלל אותם…
וקשה. מדוע בלעם מתמקד דווקא ביושרתם של האבות ולא בצדקותם וחסידותם ה’דתית’?!
תשובה לכך נותן הנצי”ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) מוולוז’ין בפתיחת ביאורו “העמק דבר” לספר בראשית. כדי להבין זאת עלינו להתבונן בתקופת חורבן בית שני. תקופה בה היה הדור “עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל” (דברים לב, ה). בני אותו דור אמנם היו צדיקים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים (בין אדם לחברו). על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם שהוא צדוקי ואפיקורס (כופר…). ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.
אולם, ריבונו של עולם שהוא “צַדִּיק וְיָשָׁר” (שם ד), אינו מוכן לקבל “צדיקים” כאלה, מאחר והם אינם הולכים בדרך הישר בהליכות עולם – בין אדם לחברו. ומי שנוהג בעקמומיות פתלתלה בין אדם לחברו, גם כאשר נדמה לו שזה “לשם שמים”, הוא הוא זה שגורם לחֻרבן הבריאה ולהריסוּת ישוב הארץ.
על רקע זה, נוכל להבין את גדלותם של אבות האומה, שהתנהגו באופן ראוי והגון גם עם הגויים שסביבותיהם ונהגו עמם באהבה ופעלו לטובתם, כי זהו קיום הבריאה – קיומו של העולם.
כך נהג אברהם כאשר ביקש מן הקב”ה לחוס על סדום למרות רשעותם הרבה, שהיו “רעים לשמים (מורדים בה’) ורעים לבריות” (מנעו הכנסת אורחים). כך גם נהג יצחק כאשר התפייס וסלח לאבימלך ולעמו על חטאיהם, למרות ששנאו אותו, סתמו את בארות המים שחפר וגרשו אותו ממקום מושבו שוב ושוב. וכן יעקב שהתפייס עם לבן, למרות שזה רצה לפגוע בו.
והנה, בלעם, בעת שנצנצה בו רוח הקודש, ידע להעריך את אבות האומה, בראש ובראשונה על אנושיותם ועל יושרתם האקטיבית כבני אדם בעלי מעלה (לא רק בבחינת “סור מרע”, אלא גם בבחינת “ועשה טוב”).
“אם אין דרך ארץ אין תורה” אמרו חז”ל (אבות ג, יז) וביטאו בכך את הרעיון שהבסיס והתנאי המוקדם לכל שיפור ועליה רוחנית הוא, שיתנהג האדם כראוי ב”דרך ארץ” – בנחת ובמוסר עם חֶברתו וסביבתו. ולכן, הרוצה לזכות לשלמות במצוות התורה, יתקן את עצמו תחילה במוסר ובדרך ארץ” (מאירי, שם).
דיוגנס איש אתונה, היה פילוסוף חד וציני. האגדה מספרת שבצהרי היום הוא הסתובב בשוק ונר בידו. מה אתה מחפש, שאלו אותו אנשי השוק? “בן אדם אני מחפש”, ענה דיוגנס.
והמסר הוא: אמנם השוק מלא באנשים. אך לא כולם אכן נוהגים כבני אדם. לא כולם מכבדים זה את זה ולא כולם מתנהגים בנחת ובמוסר.
הגמרא (תענית כב, א) מספרת על אליהו הנביא הפוגש באמורא רבי ברוקא חוזאה בשוק. מי כאן בן עולם הבא שואל החכם את הנביא?! מי מאנשי השוק יזכה למקום של כבוד בעולם האמת, מקשה החכם?! לאחר חקירה ודרישה מבין האמורא כי שני הליצנים – הבדחנים היושבים בפתח השוק ומבדחים את העצובים ומשמחים את מי ש-מקחו אינו נאה בעניו (את מי שעשה קניה לא טובה והוא יוצא מן השוק מאוכזב – בפחי נפש), הם הם “בני האדם” – הם אנשי המעלה, יותר מכל שאר האנשים הגודשים את השוק.
גם כאן הבחירה היא ברוח דבריו של הנצי”ב מוולוז’ין. אנשי המעלה הם דווקא האנשים הישרים – המתנהגים ב’דרך ארץ’.
ונסיים בשירו של ניסן פרידמן (מילים ולחן) “דרך ארץ”. שיר שמילותיו ומסריו עוסקים באלה הרוצים להיות “בני אדם”…
שמעו בבקשה, סליחה, תודה:
אם תרצו – אז אין זו אגדה.
מישהו אמר לי: “הי בוקר טוב”, פתאום
והחיוך שלו עשה לי את היום.
מישהי עזרה לי למצוא איזו פינה
וזה מילא אותי אהבה ואמונה.
זוהי הדרך שלי ושלך
כי דרך ארץ קדמה לתורה.
תן את ידך לי וקח את ידי.
יש פה כבוד הדדי.
שמעו בבקשה…
משהו קרה לי בפקק על כביש החוף
ובגלל זה הבנתי את העיקר סוף-סוף.
שאם נגיב בנחת ובסובלנות
נמנע את כל הלחץ וכל האלימות.
זוהי הדרך שלי ושלך…
שמעו בבקשה…
גם אם התבלבלתי, תבין ואל תכעס.
תסביר לי שטעיתי באופן מנומס.
אני אהיה בסדר ואז גם האחר
כדי ליצור ביחד עולם יפה יותר.
זוהי הדרך שלי ושלך…
וכך, נוכל כולנו – אני ואתה וכולנו יחד, לשנות את העולם (כדברי שירו של אריק איינשטיין “אני ואתה”. לחן: מיקי גבריאלוב):
…אני ואתה נשנה את העולם,
אני ואתה אז יבואו כבר כולם,
אמרו את זה קודם לפני,
לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.
בברכת שבת שלום,
משה רוט
לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>
תגובות אחרונות באתר שמים