גליון “שלח לך” (גליון 34 שנת תשע”ב, כו’ סיוון תשע”ב, 16/6/2012)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “שלח לך” – סיפורה של מלחמה

יציאת בני ישראל ממצרים היתה מהלך ניסי אדיר שתחילתו בעשרת המכות והמשכו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף וטביעת כל צבא פרעה האדיר וה’מודרני’ (של אז…) בים סוף. בל נשכח גם את קיומו הניסי של עם ישראל במדבר – מזון, משקה וביטחון אישי למיליוני אנשים.

כעת, כאשר עם ישראל עומד בפתח הארץ המובטחת ומוכן להיכנס בשעריה, אנו מצפים למהלך של כיבוש ונחלה – מהיר וניסי ללא כל מאמץ.

אולם, למרבה הפלא, עובר משה ל”מצב עבודה” טבעי – אנושי ומחליט לשלוח מרגלים לתור את הארץ. על כך אומר הרמב”ן: “כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב…” (במדבר יג, ב).

אל לנו לסמוך על הנס, אלא לפעול באופן טבעי. לאסוף מודיעין, לארוב, לתקוף ולהילחם. העזרה האלוקית – הנס, מגיעה, רק לאחר שאנחנו עושים את שלנו ומתאמצים, בדרך הטבע.



גם קריעת ים סוף הניסית קרתה, רק לאחר שנחשן בן עמינדב קפץ למים העמוקים ועמד לפני טביעה. רק אז, קרה הנס.



עיון בספר יהושע מראה שכך נהג גם יהושע בעת כיבוש הארץ. הוא שלח את מרגליו ליריחו לפני הכניסה לארץ וניהל את קרבותיו על פי מיטב הטקטיקה הצבאית. אולם, הוא היה יוצא למלחמה רק על פי ה’ ובמקרה של תבוסה הוא הבין שהבעיה אינה צבאית אלא רוחנית…



בשולי הדברים נעיר, כי עם כניסת בני ישראל לארץ, פסקה ההנהגה הניסית הגלויה. עם ישראל הפסיק לאכול מַן מן השמים ולשתות מים מבארה של מרים ונאלץ להתחיל לעבוד לפרנסתו ולהילחם להגנתו. הסייעתא דשמייא – ההשגחה והעזרה האלוקית של ריבונו של עולם לבניו – עם ישראל, לא פסקה לרגע. היא ממשיכה להתקיים. אולם, לא באופן ניסי וגלוי, אלא באופן נסתר הנראה טבעי לעיני המתבונן…



מחד, עלינו להתכונן ליום פקודה בדרך הטבע – לבנות כוח צבאי, להתאמן ולצאת למבצעי הגנה ותקיפה ככל שצריך. אולם מאידך, אל לנו לשכוח שהצלחתנו תלויה ומותנית בעזרתו של הקב”ה. כדברי הפסוק: “אִם ה’ לֹא יִשְׁמָר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר” (תהלים קכז, א). מבט מורכב זה בא לידי ביטוי גם בדבריו של שלמה המלך: “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה ולה’ הַתְּשׁוּעָה” (משלי כא, לא). חובתינו לעשות את כל ההכנות. אולם, מעשינו עדיין לא מבטיחים לנו את הנצחון המיוחל. הנצחון והתשועה הם רק ביד ה’.



ומי ש’שוכח’ את ריבונו של עולם ושם את מבטחו רק בכוחו ועוצם ידו (אנחנו הצבא הגדול והחזק במזרח התיכון….) ולבבו רם ומלא גאווה בבחינת: “…וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ (רק) כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל (הניצחון) הַזֶּה” (דברים ח, יז) “וּמִן ה’ יָסוּר לִבּוֹ” (ירמיהו יז, ה), עלול ללמוד בדרך הקשה שיכולותיו מוגבלות…



“וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ כִּי (רק) הוּא (רק ריבונו של עולם, הוא) הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל” (שם יח).



יהודה המכבי היה אחד הלוחמים המופלאים שקמו לעם ישראל מעולם. הוא הנהיג צבא איכרים דל, חסר נשק, לא מיומן ולא מאומן ונלחם נגד המעצמה הגדולה בעולם, נגד לגיונות מאומנים ומצוידים היטב שהונהגו על ידי מצביאים מנוסים וותיקים. למרבה הפלא, הוא יהודה המכבי הצליח לנצח אותם שוב ושוב. ה”נשק הסודי” שלו היה אמונה בריבונו של עולם, אמונה שנתנה לחייליו הרעבים, חסרי הנשק, המפוחדים והדואגים, את כוחות ותעצומות הנפש הנדרשים כדי לצאת לקרב ולנצח.



אמונה בצדקת הדרך, המלחמה על הבית עם הגב אל הקיר, ומעל הכל, האמונה בריבונו של עולם, הם הם שנתנו ליהודה המכבי ולצבאו הקטן את היכולת לנצח שוב ושוב לגיונות וצבאות גדולים וחזקים, מאומנים ומיומנים.



באחד הקרבות יוצא יהודה להילחם בסירון שר צבא ארם, הרוצה להינקם בישראל. יהודה המכבי יוצא לקראתו למלחמה במעלה בית חורון והוא ואנשיו המעטים.



“ויהי בראותם (כאשר אנשיו של יהודה המכבי רואים) את מחנה האויבים, ויאמרו הנה אנחנו יוצאים במתי מעט, ונפשנו יבשה מבלי אוכל, ואיך נעמוד לפני החיל הנורא הזה. ויען יהודה ויאמר: היד ה’ תקצר לתת רבים ביד מעטים, ואם יש מעצור לו להושיע ברב או במעט. הן לה’ התשועה, ורוב חיל לא ימלט. הם בוטחים על המונם ועל רוב חילם להשמידנו עם נשינו וטפנו ולבוז את שללינו. ואנחנו נעמוד על נפשנו להילחם בעד חיינו ותורתנו. לכן אל תיראון ואל תעצרון מפניהם, כי השמד ישמידם ה’ לעינינו. ויהי ככלותו לדבר ויפול בחתף עליהם, בטרם ידעו בבואו, ויך את סירון ואת עמו לפי חרב” (חשמונאים א פרק ג, יז – כג). והדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, בקרבות רבים.



אמונה בה’, אין פירושה לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לנס. צריך לצאת ולהילחם בדרך הטבע ולעשות את המיטב הן בבניין הכוח והן מן ההיבט המבצעי (“ויפול בחתף עליהם”…), מתוך תפילה ואמונה “כִּי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם” (דברים כ, ד).



ומן המלחמה, אל השמירה – הפעילות בה עוסק החייל במשך רוב זמנו…



הביטוי “שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל”, מופיע שוב ושוב בשירי השומרים והנוטרים. כך הוא ב”שיר השומר” של עמנואל לין (לחן: בנימין עומר) , ב”שומר החומות” של דן אלמגור (לחן: בני נגרי) בשיר “ארץ ישראל” של אריק איינשטיין (לחן: שמוליק קראוס) ועוד. והנה “שיר השומר”:

מֵעַל הַמִּגְדָּל סָבִיב אַשְׁקִיפָה,

עֵינִי תִּגְמַע מֶרְחַקִּים,

אֶרֶץ רוֹגַעַת בִּדְמִי הַלֵּיל,

הוֹי, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?



חֲלִיל רוֹעִים יָרֹן

גּוֹלְשִׁים עֶדְרֵי הַצֹּאן,

מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?

רוּחַ מִיָּם הָמָה,

בֵּין שִׁבֳּלֵי קָמָה,

מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?

סַהַר עָלָה מִן הֶהָרִים

הָעֵמֶק עָטָה עֲרָפֶל

אֵי שָׁם נוּגוֹת הַתַּן מְיַלֵּל

הוֹ, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?

מה משמעותו של הביטוי “מה מליל”?!

מקורו של הביטוי בנבואתו של ישעיהו הנביא (כא, יא) ומשמעותו: כשם שהשומר מצפה ומייחל לבוקר ושואל – מתי יסתיים הלילה ותגמר השמירה, כך שואל עם ישראל מתי תסתיים הגלות ויזרח אור הגאולה. מתי יסתיימו להם ימי המלחמה והקרב.

הנביא ישעיהו מתאר את תקופת הגאולה – ימי “אחרית הימים” – ימים בהם לא יהיו מלחמות, בפסוק: “לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה” וכלי המלחמה יעברו הסבה ויפכו לכלים חקלאיים, בבחינת: “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת” (ב, ד).

ולנו, לא נותר אלא לייחל ולהתפלל לבואה של הגאולה – תקופה של שלום ושלווה, בניה ועשיה. ולהתפלל לכך שהדברים אכן יקרו היום, מחר או מחרתיים כמילות שירה של נעמי שמר (מילים ולחן), “מחר”:

…מחר כשהצבא יפשוט מדיו

ליבנו יעבור לדום

אחר כל איש יבנה בשתי ידיו

את מה שהוא חלם היום

כל זה אינו משל ולא חלום

זה נכון כאור בצהריים

כל זה יבוא מחר אם לא היום

ואם לא מחר אז מחרתיים.

בימים אלה אנו מציינים מלאת 30 שנה למלחמת “שלום הגליל”. מלחמה שלא כל היוצאים ממנה שבו משדה המערכה וחלקם נעדרים עד היום. הבה נישא תפילה כאן ועכשיו לשובם של כל נעדרי צה”ל ושבוייו לביתם בשלום, במהרה בימינו, אמן.



בברכת שבת שלום,
משה רוט




לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>