גליון “בהעלותך” (גליון 33 שנת תשע”ב, יט’ סיוון תשע”ב, 9/6/2012)




ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת בהעלותך – סיפורה של חצוצרה

בראשית המאה העשרים צמחה מוזיקת הג’אז בארצות הברית. מוזיקה חיה וקצבית, שמחה ותוססת. מוזיקה חיה, המבוססת לעיתים גם על אילתורים… את הקצב הובילו כלי הנשיפה – החצוצרות, הסקסופון והקלרינט. כאן צמחו ה”נשפנים” הידועים – גלן מילר, בני גודמן, לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, ארטי שאו ועוד ועוד, שיסדו את הג’אז על מגוון סגנונותיו היחודיים…



תרועות חצוצרה אלה, הן בבחינת “תרועת הפסטיבלים” – תרועות של שמחה וצהלה, קצב וחגיגה. אולם בפרשתנו, יש לחצוצרות תפקיד שונה ואחר לגמרי.

ה’ מצווה את משה לעשות שתי חצוצרות כסף. תפקידן הראשון של החצוצרות הוא להיות מעין רמקול שתפקידו להכריז ולסמן לעם, מתי להתכנס לאסיפה לפני אוהל מועד: “לְמִקְרָא הָעֵדָה” ומתי לצאת לדרך למסע: “וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת”. כל קריאה וסימנה המוסכם איתה. כאשר לשם דוגמה, תקיעה אחרת נועדה לקרוא לאסיפה של המנהיגים אל משה – לנשיאי השבטים בלבד (במדבר, תחילת פרק י).

בהמשך הדברים, מתארת התורה שימוש נוסף בחצוצרות: “וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם” (שם, ט).

כאשר יש מלחמה והאויב בשער, בין אם אנחנו תוקפים או מותקפים, חובה עלינו להריע בחצוצרות. תרועה שנועדה לעורר את הלבבות לקריאה אל ה’ (תפילה…) לעזרה ולתשועה. האומה קוראת אל ה’, בבחינת : “אנא ה’ הושיעה נא”, “קוּמָה ה’ (לעזרתנו) וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ” (במדבר י, לה).

מטרת התרועה אינה “להזכיר” לקב”ה את קיומינו וצרותינו, שהרי אין שכחה לפני ריבונו של עולם. כנראה שמי ששכח את הקב”ה, זה עם ישראל… והתפילה נועדה להזכיר לנו את ה’ ולא להיפך…

התשועה המיוחל תקרה, רק כאשר עם ישראל יתחבר חזרה אל הקב”ה… כאשר אנו “נזכור” את הקב”ה בחיי היום- יום שלנו, הוא “יזכור” אותנו גם בעת צרה ויושיע אותנו.

הרמב”ם (הלכות תעניות פרק א), רואה את הביטוי “הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם” במובן הרחב של המילה: “על כל צרה שתבא על הצבור… כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן”. על כל צרה בטחונית, רפואית, חקלאית, ושאר נזקי הטבע, נקראים בני ישראל לזעוק אל ה’ בתפילה ובתחנונים, כאשר תקיעת החצוצרה משמשת כקריאה לתפילה.

וממשיך הרמב”ם ואומר: “אבל אם (בני ישראל) לא יזעקו ולא יריעו (לא יתפללו אל ה’) אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית (מקרה…), הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים….” (שם, הלכה ג).



הצרות הבאות לפתחינו אינם מקרה. זו דרכו של ה’ לעורר אותנו לחשבון נפש ולקיחת אחריות למעשינו. ולכן, הדרך הנכונה לפעולה במצב זה היא חשבון נפש ותפילה אל ה’ (תרועה וזעקה). אולם, מי שמסרב לראות את יד ה’ וחושב שהכל הוא מקרה – “ממנהג העולם” – זה קורה… הוא פשוט אכזרי כלפי עצמו… כי לקב”ה הרוצה למשוך את תשומת ליבנו ולעורר אותנו, “אין ברירה” אלא לשלוח לנו עוד צרה, עד שנבין שזה לא מקרה…

מסיבה זו תקנו חכמים “…להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים…” (שם, הלכה ה).

נוהל זה של התמודדות רוחנית עם צרות ובעיות, נכון ומתאים לכל רמות הציבור. הן לעם כולו, הן לכל עיר ועיר ואף ליחיד. אכן כן. גם אדם יחיד הרואה שצרות באות עליו “יש לו להתענות עליו (על עצמו) ולבקש רחמים בתפלתו” (שם ב, א).

אולם, תפקידה של החצוצרה עדיין לא הסתיים.

כאשר תפילתם של ישראל נענית והם נושעים מצרתם ומאויביהם, עליהם להודות לקב”ה על אשר “זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל” – ברוב חסדו זכר אותנו, שמע ונענה לתפילותינו. “..כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה” (לנו) והושיע אותנו (תהלים צח).



וממילא עולה הקריאה לעם ישראל כולו: “הָרִיעוּ לה’… פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ. זַמְּרוּ לה’ בְּכִנּוֹר… וְקוֹל זִמְרָה”. וגם קולה של החצוצרה לא נפקד. אותה חצוצרה שקראה לתפילה ולזעקה בשעת צרה, היא זו שגם זוכה להריע את תרועות התודה והשמחה: “בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה’ ” (שם).

עם ישראל אינו שומר את התשועה ואת ההודיה האלוקית לעצמו, אלא פונה לכל אומות העולם ואומר: “הוֹדִיעַ ה’ יְשׁוּעָתוֹ, לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ”. “רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ (כל העמים – אפילו הרחוקים – מקצות הארץ והעולם) אֵת יְשׁוּעַת אֱלוֹהֵינוּ”. כולכם ראיתם גדולת ה’ ואת את הניסים הגדולים שריבונו של עולם עשה לנו. ולכן, גם אתם מוזמנים להצטרף להודיה לריבונו של עולם: “הָרִיעוּ לַה’ כָּל הָאָרֶץ…” (שם).

לא מזמן חגגנו את יום העצמאות ויום ירושלים בתרועת חצוצרה של שמחה ובתפילות הודיה ובצידם זכרנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ואת יום הזכרון לחללי צה”ל וקורבנות הטרור, בתרועת חצוצרה של צרה ויגון ובתפילה שייתמו הצרות ותכלה כוס היגון.

נסיים את מאמרנו זה בתפילה מתוך נבואתו של ישעיהו הנביא. יהי רצון שנזכה במהרה למצב בו: “וּפְדוּיֵי ה’ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה (יתקבצו הגלויות ויפדו השבויים והנעדרים)” או אז: “שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ (נזכה להגיע למצב של ששון ושמחה) וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה” (לה, י).

לאחר 2000 שנות גולה ועשרות שנות מאבק להקמתה וקיומה של מדינת ישראל. שנים בהן נדרשנו להריע ולזעוק לפני ה’ על צרות ומלחמות, יהי רצון שנזכה לגאולה שלימה, למצב בו נשב בארצנו לבטח – בשקט ובשלווה ונריע לפני ה’ רק תרועות חצוצרה של תודה ושמחה.

בברכת שבת שלום,
משה רוט




לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>