פרשיות “תזריע-מצורע” (גליון 26 שנת תשע”ב, כט’ ניסן תשע”ב, 21/4/2012)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשיות “תזריע-מצורע” – על קדושה וטהרה

גם השבת אנו קוראים שתי פרשיות. את פרשת “תזריע” ואת פרשת “מצורע”. הפרשה פותחת במערכת היחסים שבין בעל לאשתו ועוברת לעסוק בדיני טומאה וטהרה. ובכך נעסוק במאמרנו.



האדם המודרני – המשכיל והדעתן, נוטה לקבל רק את מה שהוא רואה ומבין. אשר על כן נטייתו הטבעית היא לדחות דברים “רוחניים” ומיסטיים שאי אפשר “למשש” אותם.
אולם, עיון מעמיק מלמד שדווקא האדם המודרני מקבל הרבה יותר מקודמיו את מציאותן וקיומן של ישויות רוחניות שאינן ברות “מישוש” ונגיעה.
כולנו “יודעים” ש”באוויר” יש גלים אלקטרומגנטיים והסביבה שלנו רוויה במוזיקה ותמונות, מסרים ושדרים, אף שאיננו יכולים לשמוע וקלוט אותם, ללא ציוד מתאים…



פעם, ספר היה כרך נייר, מוזיקה היתה תקליט ותמונה היתה פיסת נייר מבריקה. כיום, בעולם המודרני, כל אלה מיוצגים על ידי קבצי מחשב שאין להם ממשות…
בעולם המעשה אנחנו יכולים לראות תכונות “גשמיות”: גודל וצורה, צבע, סימטריה ועוד ועוד. גם בעולם הרוח ישנן תכונות אך בניגוד לעולם הגשמי, תכונות אלה אינן בנות ראיה או מישוש.

התכונות בעולם הרוח הן קדושה וטהרה מצד אחד ומולן הטומאה. הבה ננסה להבין חלק ממושגים אלה ולקרב אותם אל הבנתנו.



קדוש הוא משהו (פיזי) נעלה, מיוחד ושונה. ומתוך כך, אנו נוהגים בו בכבוד, תוך שמירה על מערכת חוקים “מיוחדת”. ההגדרה מה קדוש, מתי ואיך, נמצאת בתורה ובדברי חז”ל. לדוגמה:

שבת הינו יום קדוש ואנו מבטאים זאת על ידי אי עשיית מלאכה, תוך שמירה על כבוד ועונג השבת – אי עיסוק בענייני החולין, בגדי שבת נאים, סעודות שבת ועוד.



ומקדושת הזמן, לקדושת המקום. בית הכנסת הינו “מקדש מעט”, מקום בו האדם עובד את ה’ בתורה ובתפילה. וממילא נדרש האדם לשמור על כבודו וניקיונו, לא להשתמש בו לצרכים שאינם ראויים ועוד.

הקדושה יכולה לחול לא רק על זמן (שבתות ומועדים), או על מקום (בית הכנסת, מקום המקדש ועוד), אלא גם על אדם. לדוגמה: הכוהנים.
הכהנים – בני שבט לוי האמורים לעבוד במקדש, גם הם בבחינת “קָדֹשׁ יִהְיֶה…” (ויקרא כא, ח) ואנו – עם ישראל מצווים לכבדם באופן מיוחד וכן גם לשאת בפרנסתם על ידי התרומות והמעשרות שאנו מפרישים מגידולי הקרקע (הלכה שכיום איננו יכולים לקיימה…).

למרבה הפלא, גם מערכת היחסים שבין איש לאשתו, נקראת קידושין. גם בה יש קדושה. ולפי הגדרתנו (כמו במקרים הקודמים) – זו מערכת יחסים רוחנית, נעלה ומיוחדת, שיש לנהוג בה כבוד.

כמו במקרים הקודמים, גם כאן, מערכת היחסים הקדושה, הזו, גוררת אחריה חובות של “עשה” ו”אל תעשה”, שרק בעזרתם ניתן לשמור ולקיים את ה”בניין” הרוחני הזה. לדוגמה: בני הזוג חייבים זה בכבודו של זה ובנאמנות זה לזה. האדם חייב לקיים את אשתו בכבוד וברווחה כלכלית כפי יכולתו (כמפורט בכתובה…) ועוד ועוד, וזה רק על קצה המזלג.



בשירו “כך שחררתי את ירושלים כותב יענקל’ה רוטבליט (מילים ולחן) על העיר ירושלים:

מה שעושה אותך קדושה

זה לא חיים קלים…

בניגוד לנצרות המגדירה לעיתים אנשים לאחר מותם כ”קדושים”, הרי שהתורה מגדירה מציאות של “קדושה” דווקא מראש. אנו נדרשים ליצור מציאות נעלה של חיים – חיים רוחניים וטובים יותר. וכדי להצליח בכך צריך לעבוד ולהשקיע… כי חיים קלים, לא יוצרים קדושה, כדבריו של המשורר…



הבה נאסוף את התובנות שלנו:

• המושג “קדושה” מבטא מעלה רוחנית.

• המושג “קדושה” הוא משהו “אמיתי” ומוגדר ולא סיסמה חסרת משמעות.

• הקדושה היא משהו “אמיתי” בתוך עולם חיי המעשה שלנו ולא מושג “מוזיאוני”.

• מושג הקדושה, אינו מתייחס רק לעולמות עליונים. יש לו ביטוי מעשי גם בעולם שלנו במימדי המקום, הזמן והאדם.

• מציאות של “קדושה”, מחייבת את האדם להתנהג “בהתאם”, באופן ראוי.

• מערכת היחסים בין איש לאשתו אינה “שותפות” של הנאה וכדאיות, אלא מערכת נעלה (“קדושה”), בעלת ערך רוחני. וכדי להצליח בה, צריך להשקיע זה בזו וזו בזה. כי חיים קלים, לא יוצרים קדושה…

עוזי חיטמן בשירו: “את שהיית בי” (מילים ולחן), מתאר מצב של מתיחות (לא עלינו…) בין בעל לאשתו. האוכל לא מוכן והבית הפוך. הבעל בורח אל העבודה ואל הגיטרה הצמודה ולא טוב לו. את טענותיו הוא מסכם במילים:

הרי להיות אישה עם איש,

זו מתנה אלוהית.

ה”קדושה” היא היא הכלי האלוקי, אשר בעזרתו ומכוחו נוצרת המציאות המופלאה והמיוחדת – המתנה האלוקית של “…להיות אישה עם איש”… של הוויה והתהוות חדשה ומשותפת: “עַל כֵּן יעזוב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ…” (בראשית ב , כד).

בברכת שבת שלום,
משה רוט




לארכיון “נקודה טובה” לחצו כאן>>