ב”ה

במאמרים הקודמים דיברנו על הנטיה של בעל תשובה לתנועת הנפש הנקראת “רצוא”. רצון עז לפרוץ את המגבלות ולצאת מהעולם. בדרך כלל זה מגיע בעיקר בתחילת התשובה ומתאפיין בהתלהבות גדולה ובשטף אמונה חזק. הסברנו כי אמנם בתנועה זו יש יתרונות רבים, אך יחד עם זאת עלול להיווצר גם חיסרון.

תנועת ה”רצוא” מגיעה פעמים רבות מישות, ובמצב כזה של התפרצות הישות, האדם לא רואה את עצמו, וגם לא רואה את הסביבה שלו.
ההיפך של תנועת הרצוא, היא תנועת השוב.

השוב היא התנועה של לקחת את הקדושה ולמשוך אותה לתוך העולם, לתוך השגרה. גם כאן עלול להיווצר חיסרון, כאשר השוב מגיע ללא רצוא שקודם אליו, אז במקום להמשיך את הקדושה בתוך העולם אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מושפעים מהעולם, ונותנים לשגרה ל”הרדים” את ההתלהבות שלנו ולקרר את האמונה שלנו.

כעת נביא כמה דוגמאות של עניינים בעבודת השם הממחישות כיצד “עודף” בתנועת הרצוא יכולה להביא לתובנות ולמעשים לא נכונים:

א. “ביטחון בהשם” –

בחסידות מוסבר כי על אף הביטחון בהשם יש לעשות כלים בטבע.
מצד ה”רצוא”, אנחנו מעוניינים להיות רק באמונה שהשם יפרנס וממילא אין צורך לעבוד. מצד ה”שוב”, אנחנו עלולים לעבוד ולשכוח שהברכה היא מאת השם.



הדרך הנכונה היא השילוב בין השניים.


כלומר: לעבוד – לעשות כלים (שוב), ועם זאת, לזכור שהשם שולח את השפע. הכוונה היא לא שנחתום בביטוח לאומי, אלא שנצא לעבוד בפועל ממש. לא חייבים לעבוד במקצוע של קדושה, אדרבה, ‘בכל דרכיך דעהו’. אפשר למשל לעבוד במחשבים ולגלות שם את הבורא. יש בכך יתרון, שהרי כשיוצאים לשוק העבודה אפשר להפיץ יהדות במקומות שטרם הגיעו אליהם.

ב. “אהבת ישראל” –

בחסידות מבוארת באריכות המעלה של כל יהודי וגודל אהבת ישראל הנדרשת מאיתנו לכל יהודי ויהודי. ואכן, רואים כי מי שנמצא ב”אורות” מדבר גבוהה גבוהה על כך, ויחד עם זאת, לפעמים מגלים שעם כל הדיבורים היפים שוכחים את החבר הכי קרוב אלינו, או אפילו את המשפחה חס ושלום.
תנועת הרצוא, כאמור, עשויה לסנוור אותנו ולמנוע מאיתנו לראות את הזולת הקרוב אלינו במקרה הטוב, או לגרום לנו “לשרוף” את הקרובים אלינו במקרה הפחות טוב. המטרה היא כמובן לחבר את שני הצדדים – לאהוב כל יהודי, וקודם כל את האישה, הילדים, החבר והשכן (שהרי מצד השוב, עניי עירך קודמים).

ג. “שמחה” –

שמחה היא יסוד בחיים של יהודי. יחד עם זאת, יש זמנים בהם אנו נדרשים גם לרצינות. בנוסף, שמחה לא חייבת להתבטא רק בריקודים. “פיקודי ה’ ישרים משמחי לב” (תהילים) אפשר לשמוח בלימוד התורה, מדובר בשמחה שמגיעה מ”עבודה”, “עבדו את השם בשמחה”, שמחה היא דבר פנימי.
גם כאן, התנועה של הרצוא עלולה להביא לעודף שמחה, שלא תמיד במקום, וכתמיד נדרשת העירנות לשם איזון הדברים.

ד. “הפצת המעיינות” –

אחת התכונות של ה”רצוא” היא להתרכז בעצמו ולא לראות מי מסביבו ולשלול את העולם. כך גם נראית ההפצה. מצד אחד, יש מסירות נפש ראויה להערכה בכך שעוסקים בהפצה למעלה מהגבלות ומשקיעים בכך “שעות נוספות”. אבל מצד שני, לפעמים ה”שעות נוספות” הם על חשבון המשפחה. יתירה מזו, כתוצאה מכך שעוסקים בהפצה בהתלהבות גדולה, לא רואים בכלל מי מולנו וחושבים שאפשר להגיד הכל לכולם. לפעמים שוכחים שרק לפני כמה ימים היינו בצד השני והיו דברים שלא יכולנו לסבול שעושים לנו והנה כבר “בשם התורה” חושבים שכך צריך לעשות לאחרים.

אם “לא סבלת” שמטיפים לך, למה אתה חושב שעכשיו אתה צריך להטיף לכולם?

דבר נוסף , כתוב: “קשוט (תקן) עצמך לפני שתקשוט (תתקן) אחרים”. היינו, שבן אדם צריך לעבוד על עצמו כדי להפיץ את המעיינות. כדי להיות “נר להאיר”, צריך קודם להאיר מבפנים. נכון שיש עניין שגם אם לא הפנמנו עדיין את כל העניינים זה לא סותר את זה שנעסוק בהפצה, אך, לא כשיטה. לכתחילה, צריך להשקיע בעבודה עצמית ובתיקון המידות כדי שנוכל להשפיע על אחרים.


במאמר הבא נתחיל לראות איך כל הנ”ל משתקף בבית, בחינוך ובזוגיות.



נדב כהן, מחבר הספר “מודעות יהודית”, אסנט צפת



אתר הבית – אסנט צפת www.ascent.co.il