(גליון מספר 28 שנת תשע”ח, גיליון “בהר”.  כ’ אייר תשע”ח,  5  מאי 2018)

ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “בהר” – “וּלְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית”  (מחשבות על חופש והתחדשות)

“לָקוּם מָחָר בַּבֹּקֶר וּלְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית”, אומרת  נעמי שמר בשירה “החגיגה נגמרת” (מילים ולחן), תוך שהיא עוסקת בכוחן של התחדשות והתחלה החדשה.

לפעמים, לא קל הדבר, לאסוף את הכוחות לאחר הנפילה, להתרומם מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה… וּלְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית, וכל זאת עִם שִׁיר חָדָשׁ בַּלֵּב, למרות הַכְּאֵב.

…לָקוּם מָחָר בְּבֹקֶר עִם שִׁיר חָדָשׁ בַּלֵּב 
לָשִׁיר אוֹתוֹ בְּכֹחַ, לָשִׁיר אוֹתוֹ בִּכְאֵב 
לִשְׁמֹעַ חֲלִילִים בָּרוּחַ הַחָפְשִׁית 
וּלְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית.

לוח השנה היהודי, טומן בחובו את סודה ההתחדשות. ב-שבת המהווה התחלה של שבוע חדש, ב-חודש, שכל כולו התחדשות וכשמו כן הוא, במחזור שנות השמיטה ובעיקר, מידי בוקר, בראשיתו של יום חדש.

התחדשות הנותנת לאדם עוד נקודת התחלה חדשה ונקיה. כוח, סגולה ופוטנציאל של התחדשות.

בהמשך השיר, רומזת נעמי שמר שיכולתו של האדם לברוא את עולמו ואת עצמו מחדש בכל יום, יונקת את כוחה מכך שהקב”ה מחדש את עולמו בכל יום תמיד ובורא אותו מחדש. וכך גם האדם, מוזמן בכל יום, “אֶת עוֹלָמְךָ בַּבֹּקֶר תָּמִיד לִבְרֹא”.

פרשתנו, פרשת “בהר”, עוסקת כל כולה בהתחדשות – בהתחלה חדשה.

בשנת השמיטה הֶחָלָה בכל שנה שביעית, מְצֻוֶּה החקלאי לצמצם ואף לעצור את העבודה החקלאית, תוך שהוא מפנה את עצמו לעיסוק בחיי הרוח, בבחינת שנה שכולה שבת.

ובשנת היובל – שנת החמישים, לאחר שבע שמיטות, חוזרות כל הקרקעות שנמכרו, לבעליהן המקוריים.

מצווה זו מאפשרת למי שנאלץ למכור את הקרקע – את אמצעי הייצור העיקרי שלו, עקב קשיים כספיים, לקבל את הקרקע חזרה ולהתחיל את חייו הכלכליים מחדש.

הַפֹּעַל היוצא של הלכה זו הוא, שהקרקע אף פעם לא נמכרת באופן סופי ומוחלט, אלא רק “מושכרת” או מוחכרת, כאשר המחיר נקבע לפי יתרת שנות השימוש, עד השמיטה.

על כך אומרת התורה: “וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי” (ויקרא כה, כג). אדם יקר, אתה לא בעל הבית של העולם. אתה רק אורח בעולמו של הקב”ה.

בהמשך, עוסקת פרשתנו גם במעמדו של העבד העברי. אדם המוכר את עצמו כדי לכסות את חובותיו. זכויותיו הסוציאליות של העבד זהות לשל עובד רגיל ואולי אף טובות יותר. ההבדל העיקרי הוא, שהוא שבניגוד לעובד רגיל המקבל משכורת יומית, שבועית, או חודשית, הוא מקבל את כל שכר העבודה מראש, כדי שיוכל לשלם מיד את חובותיו.

גם העבד העברי זכאי להתחלה כלכלית ואישית חדשה וגם הוא יוצא לחופשי ביובל.

זאת ועוד. התורה מעניקה לעבד עוד אפשרות של התחלה חדשה. כל אחד ואחד מישראל, מוזמן “לקחת” אחריות חברתית ולגאול – לפדות את העבד, על חשבונו.

הפסוק החותם את הפרק הזה, מחדד ומגדיר את נושא החירות האישית: “כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא כה, נה). ולכן, לא ימכר אף יהודי לעבדות עולם – “כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים”…

פסוק זה טומן בחובו את יסוד החירות.

החירות האישית של עם ישראל נוסדה ביציאת מצרים, כאשר הקב”ה גאל ושחרר אותנו משם (עוד נקודת התחלה חדשה…) והיא איננה ניתנת לביטול. אנו “עבדיו” של הקב”ה, כדי לעשות חברה, עם ועולם טובים יותר.

וקשה, האם הקביעה האלוקית “כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים”, פוגעת בחירות האישית שלנו?!

כאן המקום לברר את המושגים חופש, עבדות וחירות.

האם חירות פירושה “חופש”?! חופש לעשות כל מה שבא לי – לחיות עם ה”הראש בעננים”, “לא לעבוד לעולם, לא לשרת שום אדם…” כמילות השיר אשליות (מילים: דוד חלפון, לחן: ניסים סרוסי)?!

האם האדם ה”חופשי” הוא אכן חופשי, “נקי” ו”פנוי” מכל יצריו ותאוותיו, רצונותיו ותשוקותיו, או שמא הוא משועבד להם והוא איננו חופשי באמת כפי שנדמה לו?!

ומן העיסוק באדם, נעבור ל”רעיון” של החופש.

• האם חופש פירושו הפקרות גמורה – רשות לעשות כל מה שבא לי?!
• האם חופש הביטוי הוא גם חופש ל”הסתה” או פגישה בזולת?!
• האם חופש המידע מאפשר לי לפגוע בפרטיותו של הזולת?!
• האם הזכות לחירות המחשבה והדעה היא גם חירות להפצת רעיונות של טרור ואלימות?! 
• האם חופש העיסוק מהווה רישיון לעסוק בפשע??

שתי תובנות חשובות עולות מדברינו:

1. האדם איננו חופשי. הוא משועבד לתאוותיו.
2. יש צורך לִתְחֹם ולהגביל את זכויות האדם (בעדינות…), כדי לא לגלוש להפקרות ול-כֵאוֹס (אי סדר). ולשם כך נוצרו החוקים.

כאן מגיע המושג “חירות”, שמשמעותו החופש לחיות נכון, גם אם הדבר כרוך בדרישות, בהגבלות ובסייגים.

זוהי משמעותה של העבדות של היהודי מול אלוקיו.

התורה והמצוות אותן אנו מקיימים כעבדיו של הקב”ה, הן שהופכות אותנו מאדם “חופשי” חסר גבולות לעם היוצא לחירות – לתפקיד. עם היוצא לדרך חדשה שנועדה לבנות חברה עם ועולם טובים יותר.

אנו נמצאים בתקופה שבין חג הפסח לחג השבועות.

חג הפסח הוא חג החופש – חג החירות הפיזית, החג בו יצאנו מן העינוי והשעבוד. ואילו חג השבועות – חג מתן תורה, הוא חג החירות הרוחנית. החג בו תהליך היציאה לחירות הושלם. החג בו קיבלנו את החופש לחיות נכון. החג בו קיבלנו את התורה – את המתכון וההדרכה האלוקית מהו “נכון” לפרט ולכלל, בכל תחומי החיים.

כך מהווה חג השבועות השלמה של חג הפסח ושניהם יחד מביאים את עם ישראל בכל שנה ושנה להתחדשות של החירות.

“כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים … אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”.

“עֶבֶד ה’ הוּא לְבַדּוֹ חָפְשִׁי” (רבי יהודה הלוי).

 

בברכת שבת שלום

 משה רוט