(גליון מספר 31 שנת תשע”ז, “בהעלותך”, טז’ סיוון תשע”ז, 10  יוני, 2017)

ב”ה

מסע ישראלי – מפקד בני ישראל – יחיד ורבים

שפת הדיבור הצה”לית, היא עולם בפני עצמו. עולם של מילות קוד ושל הרבה ראשי תיבות. מעין “יקום מקביל” בו מתפתחת שפה חדשה “מלמטה”, מן השטח וזולגת בסופו של דבר אל הסלנג ואל העברית היומיומית.

לדוגמה: הביטוי חזל”ש, מורה לכוחות על סיום מצב כוננות או “גמר אירוע” ועל חזרה לשגרה (ראשי תיבות חזל”ש).

וכיום, בשפת הסלנג, משמש ביטוי זה גם בעולם ההכרויות שבינו לבינה (עולם הדייטים), כדי לבטא פרידה וסיום. הוא חיזלש אותי…. או חיזלשתי אותו/ה.

ונעבור לביטוי אחר, שלא עבר לאזרחות.

חייל נקרא בשפה הצה”לית בכינוי גפרור. כינוי הרומז לכך שהחייל הינו פשוט וקטן בתוך הצבא הגדול. כינוי האומר שכל החיילים זהים זה לזה…

הפרשיות הראשונות של חומש במדבר עוסקות במפקד בני ישראל.

הקב”ה מצווה על משה למנות ולספור את בני ישראל הבוגרים, מבן עשרים שנה ומעלה.

למרבה הפלא, המפקד אינו מסתיים במספר אחד כולל, אלא בפירוט של תוצאות המפקד, עבור כל שבט בנפרד.

וכך בעצם ציווה הקב”ה את משה: “שְׂאוּ (תספרו) אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם …” (במדבר א, ב).

פסוק זה טומן בחובו כמה הארות חשובות.

ההארה הראשונה מלמדת, כי האדם מישראל אינו מספר. הוא תמיד חלק ממשפחה ומשבט. וגם כאשר עושים מפקד של כלל עם ישראל, עדיין הפרט והיחיד, מופיע עם הייחוד האישי והייחוס המשפחתי שלו.

זאת ועוד. המפקד לא בא להפוך את בני ישראל ל”סך הכל” של “גפרורים” קטנים, אלא בדיוק להיפך.

מילת הציווי על המפקד “שְׂאוּ”, משמעותה גם לרומם. לרומם את חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל. על כך מעיר השל”ה הקדוש, כי אפילו ההתכנסות הציבורית במנין לכל דבר שבקדושה (תפילה, זימון ועוד), תלויה בכל אחד ואחד. כי די בפרישתו של אחד, כדי לפרק את החבילה (של”ה פרשת במדבר דרך חיים תוכחת מוסר).

שתי פנים לו לאדם. האדם הפרטי – החי לו בדלת אמותיו והאדם הציבורי, החי חיי חברה.

הרב סולובייצי’ק עסק רבות בחוויית הבדידות של האדם וטען, כי כאשר האדם נמצא לבדו, עם עצמו (גם במובן הרוחני של המילה), הוא יכול  להתבונן פנימה ולהביא לידי ביטוי את ה”אני” שלו, את יחודו הרוחני ולהיות יצירתי ומקורי. ומאידך, חיי החברה דוחפים את האדם לחקות ולהעתיק…

אשרי האדם שיודע לשמור על האיזון הנכון בין שני אלה. מחד – שומר על עצמאותו ועל חווייתו הקיומית האישית הייחודית ולא נותן לחברה להכתיב לו את זהותו ואת אורח חייו. ומאידך, מעורב בדעת עם הבריות ואינו פורש מדרכי הציבור, הן בחיי המעשה והן בחיי הרוח.

כאשר הקב”ה מבטיח לאברהם כי זרעו ירבה לרוב, הוא ממשיל את הריבוי הן לעפר הארץ והן לכוכבי השמיים.

המשל הכפול הזה, נוגע בנקודה בה עסקנו. למרות שבני ישראל ירבו כעפר הארץ, שגרגיריו רבים, דומים זה לזה וחסרי ייחוד וזהות אישית, עדיין, כל אחד ואחד מישראל, יהיה “כוכב”, בעל אור ייחודי.

וכך, בעזרת שני משלים אלה, מציירת לנו התורה את שילובו של הפרט המיוחד (הכוכב), בתוך כלל ישראל (עפר הארץ).

אחת הבעיות הגדולות הנובעות מחיי החברה ומן המפגש עם ה”אחר” היא הקנאה. קינאה בחבר המצליחן, המוכשר והעשיר. מדוע הוא… ואני לא?! מדוע לו יש… ולי אין?!

תשובה לבעיה זו, נותן רבי נחמן מברסלב בסיפורו “מעשה מחכם ותם”.

מעשה בשני חברים. האחד חכם מוכשר והשני תם ופשוט ותם – “לא שהיה טיפש, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך”.

בסיפורו זה מתאר רבי נחמן כיצד החכם הופך ל”חכמולוג” ובעל גאווה, ששום דבר אינו מוצא חן בעניו או ראוי לו והוא מתגלגל ממקצוע למקצוע וממקום למקום. ולמרות עושרו וחוכמתו הרבים, הוא לא בא על סיפוקו.

לעומתו, חברו ה”פשוט” הופך להיות סנדלר עני המסתפק במועט. ולמרות הכל, היה מלא שמחה וחדווה תמיד.

כאשר אשתו של הסנדלר שואלת אותו, מדוע אתה מוכר את הנעלים שאתה מייצר בזהוב וחצי, בעוד שהמתחרה שלך מוכר את תוצרתו בשלשה זהובים, הוא עונה לה: “זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי”.

המנעלים שלי פחות יפים ומושלמים. ולמרות זאת אני לא מקנא בסנדלרים האחרים. “זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי”.

עבודת הנפש של האדם התמים והפשוט בהכרת מקומו ויכולותיו, בבחינת “זה אני” – “זה המעשה שלי”, הביאה אותו לביטחון עצמי ולשמחת חיים, למרות שהוא יודע כי יש אחרים, מוכשרים יותר ועשירים יותר.

כך, תוך יישום עצתו של רבי נחמן “זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי”, יכול האדם הפרטי להתמודד עם הקנאה ולמצוא את המקום “שלו” בחברה.

בברכת שבת שלום

 משה רוט