(גליון מספר 14 שנת תשע”ז, פרשת וארא, ראש חודש שבט תשע”ז, 28  ינואר, 2017)

ב”ה

מסע ישראלי – שַׁעַר הָרַחֲמִים

אחד משיריו המיוחדים של היוצר והזמר מאיר בנאי ז”ל, שנאסף לאחרונה לבית עולמו, הוא: “שער הרחמים” (מילים ולחן: מאיר בנאי). שיר המתאר את חיפושו של הַחוֹלֵם בתוך שאון העיר, אחר “שער הרחמים”. אחר המקום, הזמן והאפשרות להתנתק מחיי השעה המעשה והמסחר ולעמוד בתפילה לפני הבורא.

…הַשְּׁלָטִים מֵעַל הַחֲנֻיּוֹת

מַשְׁקִיפִים, עַל הָרְחוֹבוֹת

בְּתוֹךְ לִבִּי יֵשׁ צְעָקָה וְהִיא גְּדוֹלָה

הַרְאוּ לִי אֶת שַׁעַר הָרַחֲמִים.

בעוד שהשיר פותח בתנועתו של הַחוֹלֵם אל שער הרחמים, תוך שהוא מַכִּיר כְּבָר אֶת דַּרְכִּי, הַדֶּרֶךְ אֶל שַׁעַר הָרַחֲמִים, הרי שבבית האחרון שלפנינו, איבד הַחוֹלֵם את דרכו ובליבו צעקה גדולה הַרְאוּ לִי אֶת שַׁעַר הָרַחֲמִים. עזרו לי למצוא את דרכי הרוחנית…

שיר זה, מציג את התפילה כבקשת רחמים של האדם מאלוקיו, כדוגמת תפילתו של דוד המלך: “תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. ה’ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי…” (תהלים פרק קב, א-ג).

כך ניצב האדם מול אלוקיו, ופותח את תפילתו היום יומית בשבח והודיה לקב”ה ובהמשך, שואל ומבקש את צרכיו הפרטיים והכלליים – בטחון, בריאות, פרנסה ועוד.

אולם חז”ל לימדו אותנו, כי התפילה עוסקת לא רק בעמידה שלנו לפני הקב”ה, אלא גם בדאגה שלנו לכבוד שמו של הקב”ה.

לאחר חטא העגל, התפלל משה לקב”ה שיסלח לעם ישראל ולא יכלה אותם ח”ו. תפילה המזכירה לנו את עמידתו של אברהם אבינו לפני הקב”ה להצלת סדום. תפילה שיש בה בקשת סליחה, בצד ניסיונות שכנוע וטיעונים לוגיים.

אחת מטענותיו של משה היא: “לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם…” (שמות לב, יב). ריבונו של עולם. אם תהרוג את בניך ח”ו, יאמרו הגויים כי “מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם, וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר” (במדבר יד, טו). הרגת את בניך, כי לא יכולת לקיים את הבטחת להביא אותם לארץ המובטחת.

ולכן, ריבונו של עולם “עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ” (ירמיהו יד, ז). עשה למען שמך, שלא יתחלל. וגם אם לא מגיע לנו, אזי, “עשה למענך, אם לא למעננו”.

בהמשך ההיסטוריה, כאשר עם ישראל – עמו של הקב”ה יצא לגלות לאחר חורבן בית המקדש הראשון והשני, נפגע גם שמו של הקב”ה והוא נראה לכאורה כמי ש”נעלם” מן ה”זירה”. כמי שנוצח ח”ו במלחמה על ידי אויביו ואינו יכול ח”ו עוד לדאוג לבניו.

מצב שכזה בו שמו של הקב”ה פגוע ומחולל ח”ו, נקרא “שכינה בגלות”. כאן המקום להעיר כי במצב זה, הפגיעה בקב”ה הינה רק “חיצונית” – ב”שמו” ולא באמת במהותו.

כך אנו מוצאים את דוד המלך בתהילותיו, נושא תפילה לקב”ה ואומר: ריבונו של עולם, פגיעה בעם ישראל, נותנת לאויבינו את התחושה כי אתה “לא קיים” וזה מצב נורא של חילול השם. ולכן, “לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם…”?!

אנא, נְקוֹם “לְעֵינֵינוּ (את) נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ” ואז “יִוָּדַע בַּגּוֹיִם” כי אתה המנהיג של העולם.

ולכן, “עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ” (תהלים עט, ט-י).

“עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ” (ירמיהו יד, ז).

כך, מידי יום בתפילת שמונה עזרה, בברכת הגאולה, אנו מבקשים: “וּגְאָלֵנוּ גְאֻלָּה שְׁלֵמָה מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ” – למען שמך המחולל בגויים. כדי למנוע את המצב של חילול השם.

וכן הדבר בתפילת ההושענות הנאמרת בחג הסוכות. תפילה בה אנו אומרים: “אֲנִי וַהוּא הוֹשִׁיעָה נָא” (תלמוד ירושלמי, סוכה פרק ד).

“אֲנִי” – עם ישראל. “וַהוּא” – הקב”ה, בלשון נסתר (בגוף שלישי). שכן דרך כבוד הדבר, לדבר על מישהו בלשון נסתר ולא בלשון ישירה (ריטב”א).

תפילה שמשמעותה: ריבונו של עולם, שנינו בגלות, גם אנחנו וגם אתה. אנא גאל את עצמך ואותנו יחד… “הושע לנו אך גם לעצמך מתוך גלותנו המרה…” (ריטב”א).

וכן הדבר אצל צדיקים ואנשי מעשה, הנוהגים לקום מידי לילה לתיקון חצות ולקונן קינה על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה. והדברים נזכרים במפורש בקינת “עדת אל, נא בכי-נא” של יהודי מקנס שבמרוקו: “עַדַת אֵל נָא בְּכִי נָא, וּנְהוּ נְהִי וְקִינָה, עַל גָּלוּת שְׁכִינָה”.

זכינו ובדורנו התנערה כנסת ישראל מעפר. זכינו לתקומת מדינת ישראל ולקיבוץ הגלויות, אבל עדיין יד הגויים פוגעת בנו והשכינה עדיין לא יצאה לגמרי מן הגלות. ולכן יש לנו להמשיך להתפלל לגאולה השלמה. גאולת השכינה וגאולתנו אנו גם יחד, בבחינת “אֲנִי וַהוּא הוֹשִׁיעָה נָא”.

כך למדנו על הקשר ההדדי והדו-סטרי בין הקב”ה לעם ישראל.

קשר בו אנחנו דואגים לכבודו ולמעמדו של הקב”ה בעולם, כבניו ושליחיו, גם במהלך היום יום וגם במעמד התפילה,.

בְּתוֹךְ לִבִּי יֵשׁ צְעָקָה וְהִיא גְּדוֹלָה

הַרְאוּ לִי אֶת שַׁעַר הָרַחֲמִים.

בברכת שבת שלום

 משה רוט

מפת המסע: את הצעד הראשון של מסענו פתחנו מתוך התפיסה היסודית של “אני חושב, משמע אני קיים”. בצעד השני עסקנו באברהם אבינו שבכוח התבוננותו ותבונתו, החזיר לאנושות את אבידתה וחיבר אותה חזרה לבוראה ואלוקיה. בצעד השלישי דיברנו על חייו של האדם המוזמן לפתור את חידת חייו ה-לֹא מְפֹרֶשֶׁת ולהפוך אותה לכתב שליחות אישית. בצעד הרביעי עסקנו בקשר האישי והמיוחד שבין האדם לבוראו. בצעד החמישי, עסקנו באחריותו של האדם לקיומו של העולם. ובצעד השישי, עסקנו בנושא תרבות הפנאי. בצעד שביעי זה, עסקנו בברכת הטכנולוגיה ובצעד השמיני, בתרומתו של המדע, לאמונה באל אחד בורא ויוצר העולם.

צעד התשיעי, עסקנו בסגולת הזמן, לאורם של נרות החנוכה. ובצעד העשירי, עסקנו בסוד אורם של נרות החנוכה והמקדש.

בצעד האחד עשר, עסקנו בקשר בין הכוונה למעשה. ובעובדה כי הכוונה היא נשמתו של המעשה. בצעד השנים עשר, עסקנו בכוחה של התפילה. וכן גם בצעד השלשה עשר. ובצעד הארבעה עשר – בתפילה מתוך דאגה לכבודו של הקב”ה.