כל החיים – ב”מסע”

אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים (במדבר לג,א)

כאשר התורה מסכמת את סיפור מסעותיהם של בני-ישראל, היא אומרת: “אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים”. מהפסוק משתמע, כאילו כל ארבעים ושניים המסעות (“מסעי”, לשון רבים) היו חלק מהיציאה ממצרים. והלוא ברור שהיציאה ממצרים נוצרה מיד במסע הראשון, מרעמסס לסוכות, וכל המסעות שאחריו היו כבר במדבר, אחרי שיצאו ממצרים!

צריך אפוא לומר, שבהגדרת כל המסעות כחלק מתהליך היציאה ממצרים, רומזת לנו התורה, כי היציאה וההיחלצות מ’מצרים’ אינה פעולה חד-פעמית, אלא היא תהליך מתמשך, שיכול להשתרע על-פני ארבעים ושניים מסעות.

מושגים יחסיים

ידוע, שמצרים הויא רמז להגבלות שקיימות בחייו של כל אדם. ציווי חז”ל: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”, מתייחס לחובתו המתמדת של האדם להיחלץ מה’מצרים’ והמגבלות הסוגרים עליו ומפריעים לו לעבוד את ה’ כראוי.

על כך מוסיפה פרשתנו, שתהליך היציאה מן ה’מצרים’ האישיים הוא ‘מסעי’, לשון רבים – תהליך ארוך ומתמיד. המושגים ‘מיצר’ ו’מרחב’ יחסיים הם. מצב רוחני שנחשב ‘מרחב’ לגבי ה’מיצר’ של אתמול, הוא כבר ‘מיצר’ לעומת ה’מרחב’ שנדרש מן האדם על-פי אפשרויותיו היום.

המסעות בחיינו

זה מה שהיו מ”ב המסעות שעשו בני-ישראל במדבר: הם היו שלבים ביציאה מן ה’מיצר’ אל ה’מרחב’. כל מסע נקרא ‘מרחב’ לעומת הקודם לו, אך לעומת המסע שאחריו, הוא כונה ‘מיצר’ (מצרים). לכן נמשך תהליך היציאה ממצרים מ”ב מסעות.

מ”ב המסעות הללו מצויים בחיי כל יהודי: היציאה מן ה’מצרים’ האישיים משתרעת על-פני מ”ב מסעות, וכל יהודי צריך לעבור אותם בחייו, עד שהוא יוצא אל המרחב האמיתי.

לקח כפול

בדברים אלה יש לקח כפול: מי שנמצא במעמד רוחני טוב צריך לזכור, שעדיין לא הגיע אל ה’מרחב’ המוחלט, ושעדיין הוא נמצא באחד ה’מסעות’. הוא נדרש עוד ‘לצאת ממצרים’, ולהגיע לדרגה נעלית עוד יותר.

ומצד שני, יהודי שנמצא במצב רוחני ירוד ביותר, אל לו להתייאש. עליו לזכור, שבמצרים שקעו היהודים במ”ט שערי טומאה, ובכל-זאת, במסע אחד בלבד כבר יצאו ממצרים והגיעו אל ה’מרחב’ (היחסי). ואם-כן, ודאי שעכשיו, אחרי מתן-התורה, ניתן הכוח לכל יהודי להשתחרר מכל מצב שהוא, ולהתעלות לדרגה עליונה ביותר, עד ל’מרחב’ המוחלט שאליו נגיע בביאת משיח צדקנו.

מוגש ע”י אייל בנימין קרוצ’י

מעובד מתוך שיחותיו של הרבי מליובאוויטש