ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “בהעלותך” – מֶרְכָּבוֹת הַבַּרְזֵל וְאַנְשֵי הַפְּלָדָה

יורם טהר לב בשירו שריונים 69, (לחן: משה וילנסקי), מתאר את מוכנותם של אנשי השריון – אנשי הפלדה, הפזורים על “מרכבות הברזל” שלהם בכל רחבי ארץ ישראל, על הגבולות החמים והבוערים ומוכנים להגנה ולהתקפה ביום פקודה.

בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן בְּאוּם-שׁוּרְט וְאוּם-צוּץ,
בְּמַטַּע הַדְּקָלִים בַּחֲצַר הַקִּבּוּץ
בְּמָקוֹם בּוֹ הַקַּיִץ אָדֹם וּבוֹעֵר
אַךְ הַגְּבוּל בּוֹ אָדֹם וְלוֹהֵט עוֹד יוֹתֵר.

שָׁם הַשִּׁרְיוֹנִים, שָׁם הַשִּׁרְיוֹנִים
שָׁם הַשִּׁרְיוֹנִים מְחַכִּים לִפְקֻדָה,
מֶרְכָּבוֹת הַבַּרְזֵל וְאַנְשֵי הַפְּלָדָה
וְאַנְשֵי הַפְּלָדָה…

במאמרנו זה, נעסוק בנושא המוכנות הפיזית והמוכנות הרוחנית של אנשי הפלדה ושל העם כולו.

נעמי שמר בשירה בגלל מסמר (מילים ולחן), מספרת לנו שגם סוס קרבות אביר יכול להיות מושבת, בגלל מסמר קטן שנפל מפרסתו במהלך ההסתערות. מסמר שהכריע בסופו של דבר את גורל המערכה כולה והביא לכשלונה. והכל בגלל מסמר קטן… ללמדך, עד כמה צריך להקפיד על התחזוקה הטכנית והטיפול ב-מֶרְכָּבוֹת הַבַּרְזֵל לדורותיהן…

מאידך, אומר שלמה המלך: “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַ-ה’ הַתְּשׁוּעָה” (משלי פרק כא, לא). בצד חובתנו לעסוק בבנין הכוח, באימונים ובהכנות ליום קרב, בבחינת “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה”, עלינו לזכור כי התשועה והניצחון לא “מגיעים לנו” בגלל שאנחנו הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון… התשועה היא מיד ה’ והזכאות לכך, נובעת מן המישור הרוחני. בבחינת “וְלַ-ה’ הַתְּשׁוּעָה”.

בפרשתנו, פרשת “בהעלותך”, מצווה אותנו התורה לזעוק לה’ ולהתפלל אליו בכל צרה, מצוקה ומלחמה, מתוך ידיעה והבנה שאנו זקוקים לעזרתו.

“וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם” (במדבר פרק י פסוק ט).

כך, ב”כל צרה שתבא על הצבור”, לא רק בתחום הבטחון, אלא גם בתחומי החקלאות, הכלכלה והבריאות ועוד,מצווה עלינו “לזעוק ולהריע בחצוצרות” לזעוק בתפילה לפני ה’ ולהתפלל לרחמיו ולתשועתו. (רמב”ם הלכות תעניות פרק א, א).

ביסוד דברים אלה, טמונה ההבנה כי הצרות אינן באות (לא עלינו…) “סתם” במקרה, או ממנהג העולם, אלא כתגובה אלוקית רוחנית על מעשינו. ולכן, בכל מקרה של צרה עלינו לדעת, כי בגלל מעשינו הרעים הורע לנו והדרך העיקרית לבטל את הצרה נמצאת הן במישור הרוחני הפרטי שבין האדם לאלוקיו והן במישור הציבורי שבין האדם לחברו ולקהילתו (על פי הרמב”ם, שם, ב).

ובשעת צרה, חובה עלינו לשמור על האיזון הנכון בין עולם המעשה לעולם הרוח, כדבריו של דוד המלך: “אִם ה’ לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר” (תהלים פרק קכז, א).

חובה על השומר לשמור, אך עליו לדעת שללא עזרתו של הקב”ה, “שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר” – והוא עלול שלא להצליח במשימתו, ח”ו. מאידך, אסור לשומר לנטוש את משמרתו ולהשאיר את השמירה לקב”ה…

דברים אלה, “מתכתבים” ישירות עם דבריו שלמה המלך אותם הבאנו: “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַ-ה’ הַתְּשׁוּעָה”.
ומדוע “וְלַ-ה’ הַתְּשׁוּעָה”?!

“כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם” (דברים פרק כ, ד).
כאשר אנו נותנים לקב”ה מקום בתוכנו, באורחות חיינו, הוא נמצא אתנו גם בשעת צרה, נלחם עמנו ומושיע אותנו.

יהי רצון, שנדע להשתמש בסוד התפילה לפני ה’ תמיד ולא רק בשעת צרה, ומכוחה של התפילה ובזכותה, יניח ה’ לנו מכל אויבינו מסביב, בבחינת: “וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל…” (דברי הימים א פרק כב, ט).

בברכת שבת שלום,
משה רוט

גליון פרשת “בהעלותך” – (גליון 35 שנת תשע”ו, יב’ סיוון תשע”ו , 18/יוני/2016)