בסוף המאה ה- 19, חיבר המשורר והעיתונאי היהודי-פולני נח רוזנבלום את שירו שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וַדֶגֶל (לחן: נח זלודקובסקי). הוא חיבר את השיר בעקבות הקונגרס הציוני הראשון ושירו מבטא שאיפה לאיחוד כל האגודות הציוניות לתנועה אחת גדולה, שחבריה יעלו בהמוניהם לארץ ישראל.

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וַדֶגֶל
דֶּגֶל מַחֲנֶה יְהוּדָה
מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל
נֵעָשׂ נָא לָאֲגֻדָּה

יַחַד נֵלְכָה נָא נָשׁוּבָה
אַרְצָה אֲבוֹתֵינוּ
אֶל אַרְצֵנוּ הָאֲהוּבָה
עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵנוּ…

האם ה”דגל” הוא “המצאה” חדשה?
מתברר כי הדגל מופיע כבר בפרשתנו – פרשת “במדבר”, הפותחת את החומש הרביעי. ככתוב: “אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ” (במדבר פרק ב, ב).
האותות בלשון הפסוק, הם הם הדגלים, בלשון העברית של ימינו (למילה דגל בפסוק זה, יש משמעות אחרת). וכך, לכל שבט ושבט היה אות משלו – מפה צבעונית ועליה סמלו של השבט על פי פסוקי התורה. וכך זיהה כל אחד מרחוק, את מקום החניה של שבטו (על פי חז”ל והמפרשים).
“ראובן מפה שלו אדומה ומצויר בה דודאים… דן מפתו דומה לספיר ומצוייר בה נחש, אשר צבע מפתו דומה לאור השמן ומצוייר בה עץ זית. נפתלי צבע מפתו דומה ליין צלול ומצוייר בה איילה ועוד ועוד (רבינו בחיי, שם).
מהי אם כן מהותו ומשמעותו של הדגל?
האות וה”נס” בשפת המקרא ובלשון הנביאים, או הדֶּגֶל בשפתנו אנו כיום, לא בא רק לציין סימן ומקום. הדגל הוא סימן לשייכות ולהזדהות חברתית, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. וכלשון המדרש: “מכאן למדנו שהיו הדגלים (סימן וסמל ל..) גדולה וכבוד” (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת במדבר סימן יא).
בשנת 1865, כתב בנימין זאב הרצל לברון הירש על הדגל את הדברים הבאים. הדגל הוא איננו סתם אריג. הוא הסמל שלאורו ואחריו הולכים אנשים לארץ יעודה. למען הדגל הם חיים ולמענו הם מתים, אם רק מחנכים אותם לכך (הדברים ערוכים).
קדושתו של הדגל, אומר הרב סולובייצ’יק בדרכו המחשבתית הלכתית המיוחדת, נובעת מכך שהוא טבול וספוג (במובן הסמלי כמובן) בדמם של כל אותם אלפי הצעירים, לוחמי המחתרות והחיילים (דתיים ולא דתיים) שנפלו במלחמת השחרור על הגנת הארץ והיישוב (חמש דרשות).
וכך, מסירות הנפש של לוחמינו שנלחמו ונהרגו לאורו של הדגל, היא זו שנותנת לו את המימד הרוחני והנעלה של הקדושה.
ונחזור לפסוק בו פתחנו: “אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ” (במדבר פרק ב, ב).
פסוק זה, מבטא את השונות והייחוד של כל שבט הניצב בגאון על דגלו ואותותיו. אולם מאידך, הפסוק מחדד ומזכיר כי כל קיומם של כל השבטים הינו סביב למרכז רוחני אחד, המשותף לכולם: “מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ”.
אוהל מועד – המקום הרוחני בו הקב”ה מתוועד עם משה רבנו, אוהל העדות – המעיד לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל, הוא הוא המקום המבטא את הייעוד המשותף של כל השבטים, שסביבו כולם חונים. זהו הייעוד המאחד את כל השבטים והופך אותם לעם אחד (רש”ר הירש, שם)
כאשר התנועה הציונית שבה ואיחדה את כל הגלויות בקריאה לשוב אל ארץ קודשנו, כדברי המשורר “יַחַד נֵלְכָה נָא נָשׁוּבָה, אַרְצָה אֲבוֹתֵינוּ “, היא חיפשה דגל אחד ומאוחד לכל ה”שבטים”, בבחינת “שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וַדֶגֶל”. כך, לאחר פולמוס ארוך ומרתק, הונף בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, הדגל המוכר לנו. כאשר הרקע הלבן והפסים, שאובים כנראה מן הטלית בה אנו מתעטפים כל יום.
במאמרנו זה, פתחנו באותות (הדגלים של השבטים) והגענו אל הדגל המאחד כיום את כל “שבטי” ישראל ובדרך עסקנו גם במהותו ובקדושתו של הדגל.
בצד השונות והייחוד של דגלי השבטים השונים, עסקנו גם באיחוד של כולם, סביב המטרה המשותפת – ייעודו של עם ישראל – להיות “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי (עם) קָדוֹשׁ” (שמות פרק יט, ו) “לְאוֹר גּוֹיִם” (אור לגויים…), (ישעיהו פרק מב, ו).
השבוע נחגוג אי”ה את יום ירושלים – עיר הקודש והמקדש. עיר השייכת לכל השבטים ומהווה כיום את הסמל והמרכז הרוחני החי והפועם של עם ישראל.
ולאחר שבית המקדש החליף את המשכן והפך להיות מקום המועד והעדות, הרי שירושלים – עיר הקודש והמקדש, היא כיום המקום עליו ניתן לומר את הפסוק: “מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ”. המקום שסביבו “חונים” כל השבטים, תחת דגל אחד, לאורו של ייעוד משותף.

בברכת שבת שלום ויום ירושלים שמח
משה רוט
לכניסה או להסרה מרשימת התפוצה. ניתן לפנות למייל: nekudatova.roth@gmail.com