אחד עשר בנים איבד קיבוץ בית השיטה במלחמת יום כיפור הנוראה. יוחאי גלעד הי”ד, היה אחד מהם. בן 34 בנופלו. מחנך היה. בכתביו, בעזבונו, הוא מהרהר וחוקר במושג “נֶפֶשׁ יְהוּדִי”, בתוכנו ובמשמעותו. ובתוך כך הוא בא בטענות כלפי סבו וסבתו – דור המייסדים שבאו להקים “עולם חדש”.
האם לא מצאתם ביהדות של הגולה שום דבר רלבנטי?! האם הכל היה רע?! אטמתם את מעיין המיים החיים של היהדות ומנעתם מאיתנו כל גישה אליו… חסמתם את הדרך… קטעתם את רצף הדורות של המסירה וההעברה של המים החיים האלה מדור לדור. ניסיתם לעשות מהפכה…. אך יצאה לכם מהפכה גדולה מדי…
התוצאה של המהפכה הגדולה מדי היא, שכיום גדל בארץ דור “ישראלי” וציוני, שאינו מחובר דיו לשורשיו היהודיים.
אחד המחנכים שמנסה כיום לתקן את תוצאותיו של הנתק הזה, הוא עמיחי שיקלי, ראש המכינה הקדם צבאית החילונית “תבור” שבצפון, הטוען שגדל כאן דור צעיר “אמריקאי”, ששפתו עברית. דור שאינו מודע לשורשיו היהודיים ואינו מחובר אליהם דיו… דור שהיהדות כבר לא מעניינת אותו.
את היהדות החליפה הציונות… אולם הצעירים חושבים שהפרוייקט הנפלא של הקמת המדינה לעם היהודי כבר נגמר וכיום אנו יכולים להיות עם קוסמופוליטי (כלל עולמי) חופשי בארצנו, ככל הגויים… (הדברים הובאו בעריכה חופשית על פי טורה של סיוון רהב מאיר לפרשת “אמור” – “מהפכה גדולה מדי”, בעיתון ידיעות אחרונות 13.5.2016).
הפסוק האחרון של פרשתנו – פרשת “בהר סיני”, “מתכתב” עם המושג “נפש יהודי”, בו עסק יוחאי גלעד הי”ד. אותה “נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה”, המוזכרת בהמנון הַתִּקְוָה.
וזו לשון הפסוק: “אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה’ “ (ויקרא פרק כו, ב).
המדע המודרני מגדיר נקודה בעולם על ידי מיקומה במרחב המקום והזמן. אולם, נקודה רוחנית בעולם, מוגדרת על ידי מימד נוסף של הנפש – המימד הרוחני.
ובלשונה של החסידות – עש”ן. עולם (מקום), שנה (זמן) ו-נפש (אכן כן… נפש יהודי…).
סודה ויסודה של היהדות היא התפיסה כי על האדם לחיות את חייו בעולם לאור אידאלים יהודיים – אלוקיים, הבאים לידי ביטוי בתורה ובמצוותיה. במצוות שבין אדם לחברו ובציוויים שבין אדם למקום.
מעטפת שלמה של רעיונות ומעשים המגדירה את קיומו של הפרט ואת התנהלותה של החברה, האומה והמדינה. לא רק בבית הכנסת ובבית המדרש, אלא גם ובעיקר בחיי השוק והמסחר, הכלכלה, הרפואה, המשפט, המדע והתרבות.
וכך מוצאים האדם והעם החיים ומתנהלים בדרך זו את עצמם כשהם “לפני ה’ “. חיים בצילו ולאורו ומתברכים מִטוּבוֹ והם ממשיכים מדור לדור את השלשלת היהודית שהחלה באברהם אבינו, שלשלת הברית האינסופית שכרת הקב”ה עם אברהם וזרעו לדורות עולם. ברית שהזכות שלנו על ארץ ישראל היא חלק ממנה, ככתוב: “וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם … וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם…” (בראשית פרק יז, ז-ח).
ישנם זמנים ומקומות בהם “מופיעים” האידאלים האלוקיים באופן בולט ומשמעותי במיוחד. דבר הבא לידי ביטוי בסדרה של מצוות עשה ו-לא תעשה הקשורות למקום או לזמן. מצוות המבטאות את קדושתו של המקום והזמן האלה. קדושה הנובעת מן המשמעות המיוחדת של המקום והזמן.
“אֶת שַׁבְּתֹתַי (זמן) תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי (מקום) תִּירָאוּ אֲנִי ה’ “ (ויקרא פרק כו, ב), אומרת פרשתנו.
המקדש הוא השגרירות האלוקית עלי אדמות. המקום הפיזי היחיד בעולם בו הקב”ה מוכן להראות באופן גלוי (אך עדיין נסתר מאד…) את נוכחותו בעולם על ידי סדרה של ניסים גלויים שהיו קורים בכל יום במקדש. ענן הקטורת היה עולה כעמוד ישר ומעולם לא “ניצחה” אותו הרוח. נר המערבי במנורת המקדש היה דולק זמן רב, הרבה מעבר לכמות השמן שניתנה בו ועוד ועוד.
וזאת, כדי להעיד ולהודיע לישראל ולעולם כולו ששכינה שורה בישראל והקב”ה תומך מסייע בקיומו הפיזי והרוחני של עם ישראל. וכל השפע והברכה היום יומיים שלנו – מידיו היא. ולכן ברור הדבר מדוע בית המקדש היה מוקד של עליה לרגל, לתפילה לפני ה’.
כיום, כאשר בית המקדש אינו בבנינו, אנו שופכים את שיח ליבנו לפני ה’ בבית הכנסת – במקדש המעט (למרות שניתן להתפלל תפילה אישית לפני ה’ בכל מקום ובכל זמן).
וממילא, הציווי של מורא וכבוד המקדש המופיע בפרשתנו “וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ”, הוא ממש מתבקש…
לאחר שעסקנו בקדושת המקום, נעבור לקדושת הזמן.
את קדושת הזמן נמצא במועדי השנה כולם, אך ראש וראשון בהם הינה השבת.
העולם המודרני רץ ומתגלגל כל הזמן ו”זמן הוא כסף”. והנה בא הקב”ה ומלמד אותנו את סוד מנוחת הנפש, הטמון בקדושת השבת. אחרי ששה ימים של עשיה ויצירה, ריצה ורדיפה, צריך גם את הסוד של העצירה והמנוחה, בבחינת “וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי” (שמות פרק כ, יא), את מנוחת הנפש.
בכל ערב שבת, אנו שרים את הפיוט “לכה דודי” שחיבר המקובל רבי שלמה אלקבץ, מתלמידי האר”י הקדוש. פיוט האומר: “לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה, כִּי הִיא מְקור הַבְּרָכָה”. ברכת השפע וההצלחה של ששת ימי המעשה, נובעת מקדושתה וברכתה של השבת. ברכת ה’ המנצנצת דווקא בזמן הזה. ככתוב במפורש: “עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ” (שמות, שם). זהו סודה של השבת – סוד קדושת הזמן.
ללמדך, שהמקום הקדוש והזמן הקדוש, תורמים את שלהם לנפש היהודי ומסייעים לה בדרכה הרוחנית אל ה’.
סוד ה”עולם” (מקום) וסוד ה”שנה” (זמן), מחברים את נפש היהודי אל בוראה.
ונחתום בשירו של ישראל דושמן, פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת (לחן: חנינא קרצבסקי):
פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר,
חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר.
פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה
פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה…

ארץ ישראל, אֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת, הארץ שהובטחה לנו על ידי הקב”ה, היא המקום הראוי לנו (קדושת המקום כבר אמרנו…), המקום בו תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה.
והשכינה תהא שורה כאשר פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר, חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר, לאור האידאלים האלוקיים.
יהי רצון שגם דורנו, ידע לשאוב מים חיים מן המעין הרוחני של עם ישראל – מבית המדרש הישן (כלשון שירו של חיים נחמן ביאליק) ויעביר אותם אל הדור הבא. ורצף הדורות של הברית לפני ה’, ימשך. ברית שמכוחה ובזכותה, נמשיך לחיות כאן בארץ ישראל, כעם חופשי בארצנו, לפני ה’.
אכן, “נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה”…

בברכת שבת שלום
משה רוט