לא תיתכן תוכנית ללא סדר עדיפויות. החיים כפי שאנו מדמיינים אותם ומנסים לחיות אותם מורכבים מדברים חשובים יותר ופחות, ממטרות מרכזיות ומשניות, ממכשולים חמורים יותר ופחות. ההיגיון, שהוא המצפן שלנו במסע החיים, הוא היכולת לעשות את ההבחנות הללו, לקבוע על מה צריך לוותר וכיצד צריך להתמודד עם האתגרים העומדים בדרכנו.

סדרי עדיפויות ודרגות שונות קיימות גם בין חוקי התורה, הבאים משמים. התורה מצווה “לא תרצח”, אבל היא גם מבחינה בין רצח במזיד (עליו העונש הוא מוות), רצח כתוצאה מרשלנות (שעליו העונש הוא הגליה), רצח בשוגג (שעליו אין כל עונש), והרג לצורך הגנה עצמית (שהוא מותר ואף חובה).

התורה מצווה לסייע לאדם במצוקה, אך היא גם מפרטת שמונה רמות של צדקה, מייעצת למי לתת ובאיזה סדר, וקובעת את האחוז המותר המינימלי, את האחוז האידיאלי ואת האחוז המקסימלי מתוך ההכנסות שאותו יש לתרום לצדקה. התורה מצווה על היהודי לנוח בשבת, אך היא גם מבדילה בין קטגוריות שונות של עבודה ובין חומרת ההפרה שהן מפרות את מנוחת השבת. היא מבחינה בין חוקים אזרחיים לבין חוקים מוסריים, בין עבירות אקטיביות לבין עבירות לא-אקטיביות, בין חוקים החלים בזמן ובמקום מסוימים לבין חוקים שאין להם דרישות מקדימות שכאלה, וכן הלאה.

אולם ישנה קטגוריה מסוימת של מצוות אשר לא ניתנת להבניה רציונלית שכזו. באופן כללי, תרי”ג המצוות של התורה נחלקות לשלוש קטגוריות: א). משפטים, שאותם מגדיר התלמוד כחוקים שאותם היה השכל האנושי צריך להבין מעצמו, אפילו לו התורה לא הייתה מצווה עליהם (למשל, איסורי רצח וגניבה); ב). עדויות, חוקים שתפקידם ומטרתם ניתנים להבנה, אף כי יתכן שלא היינו מנסחים אותם בעצמנו (למשל, השבת, החגים, הנחת תפילין וכו’); ו-ג). חוקים – מצוות על-הגיוניות, הנקראות חוקים, כלומר צווים.

דוגמאות ראשיות לחוקים הם חוקי הטומאה והטהרה. לא זו בלבד שחוקים אלו לא ניתנים להסבר על ידי ההיגיון האנושי, אלא שהם אף סותרים את המבנה הארגוני ואת סדר העדיפויות המאפיינים את המשפט הלוגי ואת העדות הרציונלית. אם אדם נוגע בחפץ טמא, הוא הופך טמא בעצמו. אין כל הבדל אם מגע זה היה מכוון, לא מכוון או אף כנגד רצונו, ואף אין כל משמעות לסוג המגע – אותה מידה של טומאה מיוחסת למצב שבו אדם נגע בחפץ בקצה ציפורנו או שאכל אותו.

במלים אחרות, החוק מכניס יסוד מוחלט לתוך חיינו, תחום שבו אין עיקר וטפל, אין סדרי עדיפויות ראשונים ומשניים. תחום שבו החיים לא נחלקים למטרות ולאמצעים, אלא מהווים הגשמה אחת ואינטגרלית של רצון הבורא.

למעשה, כל מצווה היא חוק, כלומר ביטוי בלתי משתמע לשתי פנים של הרצון האלוקי. אלא שמצוות רבות מגיעות כשהן עטויות בגלימות שונות של הסבר רציונלי, שכן אלוקים רצה שהן תשתלבנה בחיינו הבנויים בצורה רציונלית. אבל קיימות גם אותן מצוות שמגיעות אלינו כשאינן עטויות בגלימות הסופיות הללו והן משוחררות מכל מה שמכמת, מסייג ומסווג את מהותן השמימית.

אנו זקוקים למבנה ולקדימויות – זוהי הדרך היחידה שאנו מכירים בה אנו יכולים לנהל חיים קונסטרוקטיביים. אבל אנו זקוקים גם לאותם רגעים והתנסויות שבהם אנו באים במגע עם השלמות הנסתרת של החיים. רגעים שנותנים לנו את ההכרה בכך שבסופו של דבר, כל מעשה שלנו וכל מאמץ מצידנו הם בעלי משמעות שווה ומוחלטת.