אחרי עשרים שנות עבודה בחברה מפורסמת, הוזמן הסמנכ”ל הבכיר למשרדו של המנכ”ל.



“לאחרונה קיימת מכת גניבות באגף המשלוחים”, אמר המנכ”ל. “אנו חושדים במנהל האגף. עלינו לאייש את המשרה באופן מיידי ע”י מישהו שאנחנו יכולים לתת בו אמון. אתה הוכחת את נאמנותך לחברה במשך יותר משני עשורים. החלטנו למנות אותך לתפקיד”.



תגובתו של הסמנכ”ל היה כועסת: “במשך עשרים שנה הקדשתי את כל האנרגיות שלי למען חברתך, ועכשיו אתם מורידים אותי בדרגה להיות מנהל של אגף המשלוחים?” תוך יציאה כרוח סערה מן המשרד הוא שמע את המנכ”ל ממלמל: “היית נאמן ללא דופי אך רק לתפקיד שלך בתוך החברה; לא לחברה עצמה”.



אכן, אפשרי להקדיש את חיינו כדי לקדם את החברה שעבורה אנו עובדים, את המעגל החברתי שאליו אנו שייכים או את הנישואין שאליהם אנו מחויבים, ועדיין נהיה מחויבים רק כלפי עצמנו.

הגמול שאינו ניתן להשגה

כשמשה הוביל את אבותינו במדבר, הובטח להם גמול נהדר בסוף המסע: ארץ זבת חלב ודבש. אבותינו חששו מעט מפני צורת החיים המחכה להם בארץ ישראל, ולפיכך שלחו משלחת מרגלים כדי לתור את הארץ.



כשחזרו המרגלים למדבר, הם דווחו שהארץ מדהימה, מבורכת בפירות ענקיים, הרים מתנשאים לגובה רב, עמקים שופעים צמחיה, ונהרות מלאי מים. התושבים נראו להם בריאים וחזקים. הכלכלה מצליחה ומשגשגת. הגבולות מוגנים על ידי לוחמים מטילי אימה, צבאות חזקים וחומות טבעיות ובטוחות.



אז מה רע? מדוע העם קיבל את הדיווח בדמעות?



כי הם פחדו מיחידות הלוחמים המפחידות ומן הגבולות הטבעיים. הם דמיינו תבוסה וקציר דמים בקרבות וקוננו בדמעות על גורלם.



מבט פשטני זה על האירועים, נראה מצדיק את התגובה האלוקית החריפה – שהגיעה באמצעות משה רבינו. ה’ נזף נזף בעם על חוסר אמונתם והעניש עשרה מתוך שנים עשר המרגלים1.

חיים אידיאליים

החסידות, לעומת זאת, מראה לנו את הדברים בפרספקטיבה שונה ומעניינת, השופכת אור חיובי על התנהגותם של אבותינו הקדמונים. לפי השקפתה, המרגלים נצפים לא ככופרים בלתי נאמנים, אלא כקדושים מסורים, שלא יכלו לשאת ויתור על דרך החיים שלהם.



במדבר חיו אבותינו חיים אידאליים. עול כלכלי לא רבץ על גבם, והדאגה להשגת מזון אף היא לא הייתה רלבנטית. לא היו להם כל דאגות חומריות ודעתם לא הוסחה על ידי עניינים גשמיים וארציים. כל צורך שלהם התמלא בשפע על ידי הקב”ה.



לחם ירד יום יום מן השמים. מים פרצו מסלע פלאי. הבגדים שלבשו גדלו והתאימו את עצמם ללובשיהם, והם כובסו מדי יום על ידי ענני הכבוד. העננים הגנו עליהם מפגעי המדבר כשהם חופשיים מכל דאגה. העיסוק היחידי שלהם היה לימוד התורה.



הם הגיעו למצב של ידיעה, יראה ואהבת השם. הם חיו חיים של תכלית ומסירות באווירת קדושה ושלווה. כל יום היה בבחינת גבול חדש בנתיבי העיסוק הרוחני שאינם כפופים לחוק.

הזעזוע וההתפכחות

עם הקיום האידיאלי הזה הם דאגו מה יהיה בעתיד. כשהם שקלו את עניין החיים בארץ המובטחת הם חוו קצת מתח וחרדה. האם הם יוכלו לשמור על הקיום הנוכחי, שהוא מעין עולם הבא, גם בארץ כנען?



הצרכים העתידיים הציפו אותם. קודם כל יהיה עליהם לכבוש את הארץ. אחר כך לחלק את נחלות השבטים ולהקצותם בהתאם. הם יצטרכו להקים צבא, לנהל מלחמות, לייסד מערכות משפטיות ולארגן תשתית שלטונית. הם יצטרכו לעבד את השדות, לקצור את היבולים ולהאכיל את משפחותיהם. האם יהיה להם זמן להתמסרות והגות רוחנית?



הם שלחו מרגלים כדי לאמת את חשדותיהם וקיבלו דיווחים שגרמו להתפכחותם. “כן”, דווחו המרגלים, “הארץ שופעת ברכה בגשמיות”. הם יצטרכו לעבוד את האדמה השופעת, לעבד את השדות עמוסי הפירות, לטפס על ההרים וליישב את העמקים. הם יצטרכו להגן על גבולות הארץ ולא יהיו חופשיים להתמסר לתורה ולרוחניות.



לזאת סרב העם להתקדם. “לא”, הם בכו, “איננו רוצים סוג כזה של חיים”. אנו רגילים לחיי הפרישות והקדושה ואין לנו כל רצון לחיות בארץ המובטחת. היינו מוכנים להפסיד את הארץ אם במקום זה נוכל להמשיך לעבוד את השם בשלווה.

חיילים בצבאות ה’

עד כמה שתשוקתם להמשיך בעבודה הרוחנית ראויה להערצה, זו לא היתה הדרך הנכונה. היהדות איננה הגשמת מטרות אישיות, אלא הגשמת מטרותיו של הקב”ה. אין עניינה של היהדות להגדיל את יוקרתנו אלא שנהיה משרתים טובים. הדת שלנו אינה שואפת ליצור אנשי פרישות רוחנית אלא שואפת ליצור יהודים שהם צייתנים לרצונו של השם.



הנאמנות שלנו אינה צריכה להיות לתפקיד שלנו בתוך החברה, אלא לחברה עצמה. כאשר השם רוצה שנהיה באגף המשלוחים, אז איננו שייכים לאגף המשרדים הקדמי. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד ואנו צריכים להתכבד לקבלו.



אם השם היה צריך שאבותינו יהיו בארץ ישראל, אז לשם הם שייכים, גם אם הם מעדיפים את המדבר. כאשר השם נותן הוראות אנו צריכים לציית. אחרי הכל, האם אין אנו חיילים בצבאו?2






הערות שוליים

1.
במדבר יג-יד

2.
מבוסס על כתבי האדמו”ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי (1745-1813), בספר ליקוטי תורה, במדבר ל”ו, ב’.