zoharגליון “ויקרא” – (גליון 23 שנת תשע”ה, א’ ניסן תשע”ה , 21/מרץ/2015)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשת “ויקרא” – שִׁיר עַל לֶחֶם וְרִבָּה…
ה”שִׁיר עַל לֶחֶם” (מילים: מאור גולדשטיין ועידו פרנקל, לחן: עידו פרנקל), מציג את הלחם כמשל ואומר שכולנו בעצם כמו הלחם…
…. כֻּלָּנוּ קְצָת קֶמַח (שֶׁעוֹשִׂים מִזֶּה לֶחֶם)
מְחַכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁפֹּךְ עָלֵינוּ מַיִם
וְלָלוּשׁ, וְלָלוּשׁ, וְלָלוּשׁ…
כֻּלָּנוּ קְצָת לֶחֶם
עַל מַדָּף הַחַיִּים
מְחַכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ יִמְרַח עָלֵינוּ רִבָּה…
השיר מדבר בשפת הסמלים, המשלים והדימויים ומציג את האדם כחומר ביד היוצר, המאפשר ל”אחר” (להורה, למורה, לחבר או ל”מאמן”) להשפיע עלינו. לָלוּשׁ ולעצב אותנו וגם לִמְרֹחַ עָלֵינוּ רִבָּה, ולהשפיע עלינו מטובו.
ומאחר וכֻּלָּנוּ לֶחֶם עַל מַדָּף הַחַיִּים, אזי פעם אנחנו המשפיעים ופעם אנחנו המושפעים… פעם אנחנו המחנכים ופעם המתחנכים, הכל בהתאם לסיטואציה. ולפעמים, אנחנו אלה המשפיעים על עצמנו, בעצמנו…
שפת הסמלים והדימויים, אינה רק שפת המשוררים והסופרים. לפעמים, זוהי גם שפתה של התורה. אמנם הקב”ה אינו רוצה שנסמל ו”נגשים” אותו בעזרת פסלים וחפצים, אך מאידך בתורה ישנם תיאורים, חפצים ומעשים סמליים, הבאים להודיענו, מה ה’ דורש מן האדם (רש”ר הירש, בספרו “המצוות כסמלים”).
וכך מנתח הרב הירש (נאמן לשיטתו) את רמזי תוכנית המשכן וכליו ומוצא מהות, משמעות ו”אמירה” בכל פרטי התוכנית – בחומרי הגלם, במידות, בצבעים ובצורות. בעזרת “שפה” זאת, רומז לנו הקב”ה רובד שלם נוסף של דרש ומהות שאינו נמצא ב”פשט” הכתובים.
פרשתנו פרשת “ויקרא”, פותחת את החומש השלישי (חומש “ויקרא”), העוסק בעבודת המשכן – עבודת הקורבנות.
והנה, התורה אוסרת על הבאת מנחה (קורבן מן הצומח) העשויה משאור – חמץ, או מדבש: “כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ (תקריבו) מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה (קורבן) ל-ה’ ” (ויקרא ב, יא). והתורה אינה נותנת טעם לאיסור זה ושורשיו עלומים (ספר החינוך, מצוה קיז).
את הפתרון לחידה זו, נמצא בשפת הסמלים והסימנים.
כל קורבן שאנו מביאים לקב”ה, מייצג מתנה מאיתנו וגם אותנו… בבחינת כֻּלָּנוּ קְצָת לֶחֶם…
אם כך, מה הבעיה בשאור ובדבש? מה הדברים הלא טובים שהם מסמלים?
ה”מתוק” מסמל הן את המאכלים ה”לא בריאים” והן את הרדיפה אחר המותרות וה”חיים הטובים”. העובדה שמחומרים אלה, לא מביאים קורבן לה’, באה ללמד אותנו שבתחומי חיים אלה, עלינו להמעיט. לא להרבות בהם וגם לא להתגאות בהם….
ה”שאור” – החמץ התופח, מסמל את גבהות הלב, ולכן גם הוא אינו רצוי כאן…
זאת ועוד. החמץ, מסמל גם את משך הזמן הרב, בו מתבצעת התפיחה. דבר שלא היה קורה, לו היינו מעבדים את העיסה בזריזות ומכניסים אותה מיד לתנור (כפי שאנו אכן עושים בעת אפיית המצות). וזו סיבה נוספת מדוע אין מביאים מנחה מן החמץ, המסמל את בזבוז הזמן ואת ההיפך מן הזריזות…. (ספר החינוך, מצוה קיז).
סיבות אלה גם מסבירות לנו (בשדה ה”דרש”), מדוע החמץ אינו רצוי גם בחג הפסח המתקרב ובא…
נסיים בשיר בו פתחנו:
כֻּלָּנוּ קְצָת לֶחֶם
עַל מַדָּף הַחַיִּים
מְחַכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ יִמְרַח עָלֵינוּ רִבָּה…
אנחנו כֻּלָּנוּ קְצָת לֶחֶם עם רִבָּה, עַל מַדָּף הַחַיִּים, אומר המשורר. וממילא ניצב בפנינו האתגר, לא להפוך ללחם תפוח וגאוותן מדי. וגם, שומה עלינו לוודא, שכמות ה”ריבה” – הרדיפה אחרי ה”מתוק” בחיינו, לא תהיה מופרזת.
זאת ועוד. הבה נשמור קצת מן ה”רִבָּה” שלנו, ל”אחר”, לזה שמחכה ש”נמרח” גם עליו וניתן לו משלנו…
בברכת שבת שלום
משה רוט
תגובות אחרונות באתר שמים