גליון “ויקהל-פקודי” – (גליון 22 שנת תשע”ה, כג’ אדר תשע”ה , 14/מרץ/2015)

ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “ויקהל -פקודי” – “מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ תָּמִיד אִתִּי”

“שיר השירים”, מתאר את האהבה בין הרעיה לדודה – בין אשה לבעלה, אהוב ליבה. אולם חז”ל גילו לנו, ששיר זה שהינו “קודש קודשים”, מתאר בעצם את הקשר הרוחני בין הקב”ה לעם ישראל. קשר שהינו קשר של אהבה…



פרשיות השבוע “ויקהל – פקודי” (שתי פרשיות מחוברות), חותמות את ספר שמות ואת נושא הקמת המשכן ועוסקות גם בציר היסודי – הקשר בין עם ישראל לקב”ה.



עם ישראל יוצא ממצרים ובידו ההבטחה האלוקית: “וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוֹהִים” (שמות ו, ז). וכשהבטחה זו בידו, הוא מגיע למעמד הר סיני וזוכה לקבל את התורה מתוך אהבה ודבקות ביוצרו וגואלו. ומיד בהמשך, הוא מקבל את הציווי לבנות את המשכן שנועד לסמל ולבטא, את הקשר בין הקב”ה לעמו.



והנה מופרת האידיליה ומערכת היחסים נפגמת.


זמן קצר לאחר הרגע בו כל העם הכריז בהתרוממות רוח: “כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). בני ישראל ביטלו את הבטחתם זו ועשו את העגל. ומשה רבנו היורד מן ההר ורואה אֶת הָעֵגֶל ואת המחולות ואת השמחה סביב הפסל, מחליט לשבור את לוחות הברית, מתוך תחושה שבני ישראל אינם לקבל אותם.



וכך נוצר ריחוק בין הקב”ה ובין עמו.


אולם משה רבנו לא מוותר ומתחנן בפני הקב”ה שיסלח לעם ישראל ויחזיר אהבה לקדמותה ויקיים את בריתו והבטחתו: “וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוֹהִים”.



ואכן, הקב”ה מוחל וסולח ומשה יורד שוב מהר סיני לאחר 40 יום ו40 לילה של תחנונים ובידו לוחות הברית השניים.


אירוע טראומטי זה, קורה על ציר הזמן של פרויקט בנית המשכן ומאיליה עולה השאלה, האם לאחר חטא העגל, הקב”ה יסכים להשרות את שכינתו בתוכנו?!



האם יש טעם להמשיך ולבנות את המשכן?!


פרשתנו, פרשת “ויקהל”, הבאה לאחר פרשת חטא העגל וסליחתו של הקב”ה, פותחת שוב בציווי בניית המשכן ובכך היא “משדרת” לנו, שלמרות הכל, הקב”ה סלח לעמו, מערכת היחסים חוזרת להיות כתיקונה והייעוד של: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (משכן) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (בליבו של כל אחד ואחד מאיתנו)” (שמות כה, ח), חוזר לתוקפו.



ולמרות ה”נפילה”, ממשיכה פרשתנו לקרוא למשכן בשם “מִשְׁכַּן הָעֵדֻת” (שמות לח, כא) בבחינת: “עדות היא לכל באי העולם שהשכינה (שוכנת בעם) בישראל” (פסיקתא זוטרתא, במדבר, פרשת בהעלותך).



אם כן, מה השתנה בכל זאת לאחר חטא העגל?


לאחר החטא והסליחה, נכנס העם להקמת המשכן וליצירת קשר מחודש עם הקב”ה, מתוך בשלות, בגרות ונסיון חיים.



הם למדו לדעת, כי הבורא הוא אמנם בעל דין קשה, אך גם בעל הרחמים הגדולים.


הם למדו שבחיים יש רפיון, עליות ומורדות וכי הם זקוקים להשתלמות מתמדת.


הם טעמו את טעמו של כל מדרג היחסים האפשרי בין האדם ליוצרו ובין העם לאלוקיו. משפל המדרגה של החוטא, הנמאס בעיני ה’ ועד למעלת חסד התשובה.


ואנו כולנו למדנו שוב, כי בכל “נפילה”, גלום הפוטנציאל של הקימה וההתחדשות, בבחינת: “לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית” (נעמי שמר).


כך הפכו המאורעות הללו לעדות היסטורית מהימנה, כי הקב”ה צופה לאדם וחפץ בהיצדקו והוא “קָרוֹב … לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת” (תהלים קמה, יח) וכי המפתח לקרבת ה’ נמצא בידינו, בבחינת: “מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך” (משנה, עדויות ה, ז), (עד כאן, על פי הרב הירש, בביאורו לתורה בפתח פרשת ויקהל).



והדברים רלבנטיים ועכשוויים, גם לימינו.


לאחר אלפיים שנות גלות, שב עם ישראל למולדתו.


אלפיים שנה של גלות ו”ריחוק”, הסתיימו בגאולה ניסית המעידה על קרבה מחודשת ומיוחדת של הקב”ה אל עמו.



והאתגר מונח לפתחנו. האם נדע לחדש להעמיק ולהרחיב את הקרבה המחודשת והמיוחדת הזאת, מתוך הבשלות, הבגרות וניסיון חיים שצברנו כציבור וכעם, במשך שנות הגלות והגאולה.



האם נדע לשמור על מערכת יחסים חיונית ו”אסטרטגית” זאת שבין האדם ליוצרו ובין האדם לאלוקיו?!



אם כן, אז מה עושים עם זה תכל’ס?!


תשובתו של הנביא מיכה לשאלה זו היא: “הִגִּיד לְךָ אָדָם (הקב”ה אומר לאדם) מַה טּוֹב וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹהֶיךָ” (מיכה ו, ח).



עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט – שלא תעשה עוול לעמיתך ולא תרמה אותו.


וְאַהֲבַת חֶסֶד – עשה חסד עם חברך ככל יכולתך.


וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹהֶיךָ – קיום המצוות בצנעה, ללא פרסום או יוהרה.


ובמילים אחרות: “סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב” (תהלים לד, טו).


“סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב” – בינך לבין עצמך, בינך לבין חברתך ובינך לבין בוראך.


נסיים בנקודה נוספת. גם בשעת ריחוק, הקב”ה אינו עוזב אותנו אלא רואה אותנו כבניו, על אף מעשינו. וגם “בָּנִים מַשְׁחִיתִים” (ישעיהו א, ד) ו”בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם” (דברים לב, כ), הם תמיד בבחינת בנים לקב”ה… (קידושין לו , ע”א).



נחתום בשירו של רמי קידר: “מישהו הולך תמיד איתי” (לחן: אפי נצר). שיר האומר, כי גם כאשר בְּדִידוּתִי זוֹעֶקֶת, מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ תָּמִיד אִתִּי.

…. אֶת תְּפִלָּתִי אֶשָּׂא כָּךְ הָלְאָה הָלְאָה

עוֹד לוֹחֲשׁוֹת שְׂפָתַי מִתּוֹךְ עֹנִי

אֲנִי יוֹדַעַת מִישֶׁהוּ לְמַעְלָה

רוֹאָה אוֹר עֲשָׁשִׁית בְּחַלּוֹנִי

אַךְ לְעֵת עֶרֶב עִם רוּחַ עֶרֶב

עָלֶה נוֹשֵׁר לוֹ עַל גַּג בֵּיתִי,

אֲנִי יוֹדַעַת אֲנִי שׁוֹמַעַת

מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ תָּמִיד אִתִּי.

זהו אולי הלקח הגדול ביותר מפרשת חטא העגל. תמיד ולמרות הכל, מִישֶׁהוּ (הקב”ה) הוֹלֵךְ תָּמִיד אִתִּי – עם האני הפרטי שלי ועם האומה כולה.



השאלה היא, האם “אני” (אני ואנחנו…) מודע לכך שמִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ תָּמִיד אִתִּי, והאם אני גם יודע “להושיט יד” חזרה, למי שתמיד “הולך” איתי ותומך בי.



במעשינו היום יומיים, אנו “כותבים” עוד פרק עכשווי, במערכת היחסים בינינו לבין יוצרנו. ובידינו הדבר, בבחינת “מעשיך יקרבוך”….

בברכת שבת שלום

משה רוט