גליון “כי-תשא” – (גליון 21 שנת תשע”ה, טז’ אדר תשע”ה , 7/מרץ/2015)

ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “כי-תשא” – על השתדלות, אמונה ובטחון

פרשתנו, פרשת “כי תשא”, עוסקת בעניינים רבים ובהם, מפקד בני ישראל, נושאי בנית המשכן ועבודתו וגם, חטא העגל.



אולם אנו נמשיך לעסוק בענייני דיומא, ענייני פורים ונלמד תובנות ממגילת אסתר.



כאשר מרדכי היהודי שומע על גזרת המן, להשמיד להרוג ולאבד את עם ישראל ח”ו, הוא לא שם את מבטחו באסתר המלכה, למרות שלכאורה, זו היתה הפעולה הראשונה המעשית המתבקשת ביותר…..



הכיוון הראשון אליו מרדכי פונה, הוא דווקא הכיוון הרוחני, ככתוב: “וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה” (אסתר ד, א). ורק בהמשך, רק אחרי שאסתר קוראת לו, הוא פונה איליה ומבקש את עזרתה.



גם אסתר המלכה, לא שמה את מבטחה ביופיה ובחוכמתה ודורשת ממרדכי לפעול בתחום ה”רוחני” לפני שהיא פונה אל המלך: “לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי” (שם, טז).



לאחר נסיון ההתנקשות של בגתן ותרש, נקט המלך אחשוורוש בצעדי הגנה. הוא הסתגר בחדרים הפנימיים וגזר כי “…כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית. לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה…” (שם ד, יא). ואף אסתר לא נקראה לבוא אל המלך מזה חודש ימים וביאתה אל המלך ללא רשות, היתה עלולה להיגמר ח”ו במוות…



וכך, תובעת אסתר ממרדכי שכל העם יתכנס לצום ולתפילה באחדות גמורה – “כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים” ורק אז, רק מכוח האחדות הצום והתפילות, היא מוכנה לסכן את עצמה ולפנות אל המלך ולבוא אליו לחדריו הפנימיים ללא רשות.



והנה הגיע הרגע החשוב. אסתר שמה את נפשה בכפה והולכת אל המלך בניגוד להוראותיו “אֲשֶׁר לֹא כַדָּת”, מתוך תחושה של סיכון אישי ואובדן “וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי”, אך גם מתוך אמונה ובטחון בה’. (שם ד, טז). יוצאת היא למסע גורלי בו הסיכוי היחידי (לכאורה…) לביטול גזירת ההשמדה (ח”ו), מונח רק על כתפיה…



בסופו של דבר, כאשר המלך רואה את אסתר “נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו…” (אסתר ה, ב) (וגם זהו אחד מניסי המגילה) ומרגע זה ואילך, מתחיל מעשה המגילה להתגלגל באופן “חיובי”.



ואנחנו, אנחנו משחררים אנחת רווחה אופטימית, שמחים ב”הפי אנד” ומחכים לסיום השמח של המגילה.



חז”ל מספרים ומשלימים לנו מידע נוסף ומהותי “בין השורות”, על מעשה הגבורה של אסתר המלכה.



בצאתה אל המלך נאמר: “וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת”, (שם ה, א). והכוונה לא לבגדי מלכות, אלא ל”מצב נפשי” של מלוכה, של מנהיגות ואנרגיה. של עוז תקיפות ובטחון ושל אמונה בצדקת הדרך.



חז”ל אף אומרים, שרוח הקודש נחה עליה וליוותה אותה במסע גורלי זה (מגילה טו ע”א).


אולם, בדרכה אל המלך היא עברה ליד חדר הפסלים והעבודה הזרה שבארמון והיא הרגישה, שהשכינה – רוח הקודש, עוזבת אותה.



בבהלתה היא נושאת תפילה אל ה’: “אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי…” (תהלים כב, ב) וגם תפילתה זו נענתה ורוח הקודש חזרה להיות איתה וללוות אותה במסעה הגורלי אל המלך (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרפה).


וכך, בסופו של דבר, “נָשְׂאָה (אסתר) חֵן בְּעֵינָיו…” של המלך (אסתר ה, ב) ומעשה המגילה הסתיים בטוב.



כדי לדעת להעריך את מסירות נפשה של אסתר נכונה, חובה עלינו לדמיין ולהבין, כי מסע זה היה יכול גם להיגמר אחרת ח”ו, בבחינת “וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי”…



פעולות אלה של מרדכי ואסתר, מסייעות בידינו ללבן את הסוגיה של חובת ההשתדלות והעשיה, בצד האמונה והבטחון בה’.



“…אִם ה’ לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ. אִם ה’ לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר” (תהלים קכז, א), מכריז שלמה המלך.



כל בעלי המלאכה ואנשי המעשה חייבים לדעת, כי ללא סייעתא דשמיא, ללא עזרתו של הקב”ה, מלאכתם לא תצלח.



ומאידך, ללא פעולתם של אנשי המעשה, לא יצמח כלום. הבנאי צריך לבנות ולשומר אסור לסמוך כל הקב”ה ולנטוש את משמרתו…



והדבר נכון גם בתחום הצבאי: “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה ול-ה’ הַתְּשׁוּעָה” (משלי כא, לא).



על החיילים לעסוק בבנין הכוח ובהצטיידות, באימונים ובתרגילים. אולם חובה עליהם לדעת, כי ל-ה’ הַתְּשׁוּעָה. הניצחון והתשועה, הם מתנה אלוקית.



וכאמור, גם ממרדכי ואסתר למדנו, שיש לצאת לפעילות מעשית, רק לאחר שביצעו את ההכנה הרוחנית הראויה.



אין ספק שכאשר השעה דוחקת ואין זמן, יש להתחיל לפעול מיד בצד המעשי, אך גם אז, שומה על הרופא ועל הלוחם לדעת, כי אף שעליהם מוטלת חובת העשיה וההשתדלות, התשועה וההצלחה הם מן הקב”ה, בבחינת “…ול-ה’ הַתְּשׁוּעָה”.



ולסיום, לקח נוסף ממעשה המגילה.



למרות שמן הפור של המן התברר כי יום הגזרה הינו עוד שנה מליאה קדימה (הפור הוטל ביום יג לחודש ניסן ונפל ביום יד לחודש אחד…), מרדכי לא היסס ולא חיכה אף לרגע ומיד התחיל לפעול, למרות שלכאורה, “יש עוד זמן”…



נסיים בשירה של נעמי שמר (מילים ולחן) “שבחי מעוז”, שנכתב כנראה לאחר ביקורה ב”קו בר לב”, קו המעוזים על גדת תעלת סואץ.



מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי, לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ

הַרְחֵק הַרְחֵק לְיַד בֵּיתִי, הַפַּרְדֵּסִים נָתְנוּ רֵיחַ

אָבוֹא בַּמִּנְהָרוֹת ובמצדות וּבַמְּעָרוֹת

ובנקרות צורים ובמחילות עָפָר,

אֵי שָׂם בְּלֵב הַלַּיְלָה דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי,

צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי…



המשוררת שמה את מבטחה וישועתה ב”מעוז” – במבצר ובביצורים, במחילות ובמנהרות. בטחון שהוכח לצערנו במלחמת יום כיפור, כשגוי.



ואנו, אנו למדנו כי “סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה ול-ה’ הַתְּשׁוּעָה” (משלי כא, לא). חובה עלינו להכין את כלי המלחמה, את הסוס ואת המבצר (בתקווה שלא נזדקק להם….), אולם התשועה האמיתית היא מאת ה’.



צור ישועתי איננו המעוז והמבצר, אלא: “ה’, סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי” (תהלים יח, ג).



ואז יתקיים הכתוב: “הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד. כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה’, וַיְהִי (ה’) לִי לִישׁוּעָה” (ישעיהו יב, ב).



וכך, בזכות מסירות הנפש של אסתר ואחדות העם, זכינו לגאולה, בבחינת: “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר” (אסתר ח, טז).



ובפינו התפילה, שנזכה בזמן הזה, לניסים כפי שהיו בימים ההם.



כן תהיה לנו!

בברכת שבת שלום ופורים שמח


משה רוט