גליון “תרומה” (גליון 19 שנת תשע”ה, ב’ אדר תשע”ה , 21/פברואר/2015)

ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “תרומה” – “תְּנוּ תְּרוּמָה לַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת”

בשנת 1901 הוקמה הקרן הקיימת לישראל (קרן כספית), שנועדה לממן את גאולת הקרקעות בארץ ישראל והכשרתן להתיישבות. על כך כנראה, כתב לימים חיים חפר את שירו: “תנו תרומה לקרן הקיימת”:



אוּמַתֵנוּ הִיא אֻמָּה לוֹחֶמֶת

הִיא תִּשְׁמֹר עַל קִיּוּמִי

תְּנוּ תְּרוּמָה לַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת

לַמִּלְוֶּה הַלְּאֻמִּי…

פרשתנו פרשת “תרומה”, עוסקת באיסוף תרומות, חומרים ועבודה, לטובת הפרוייקט הלאומי של בניית המשכן.



וראה זה פלא. הפסוקים הפותחים את פרשתנו, אינם עוסקים במתן התרומה, אלא בלקיחתה, ככתוב: “וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי” (שמות כה, ב).



נדבת לב הינה נתינה מרצון ואילו הפועל “לקחת”, מבטא גביה בסמכות ובכח. ולכן, שילובם של שני פעלים אלה יחד ביחס לאותה פעולה ממש, הינו קשה ואומר דרשני.



היכן עובר הגבול בין החובה לרשות, ובין נדבת הלב לגביה?!



פרוייקט בניית המשכן – ה”שגרירות” האלוקית על פני האדמה, הוטל ע”י הקב”ה כחובה וכמצווה אלוקית, על עם ישראל כולו. במסגרת החובה הזאת, מוזמן כל אחד להתנדב, לתרום ולתת משלו, כפי יכולתו ורצונו. אולם, גם כאשר היחיד יתן ויתרום, תרומתו תמיד תהיה חלק מן הכלל ולא משהו “פרטי” ועצמאי.



וכך, הפועל “לקחת” – מבטא את חובת הציבור לבניית המשכן ואילו “נדבת הלב”, מבטאת את עשייתו ותרומתו של היחיד מרצון, בתוך המסגרת הגדולה, של החובה הציבורית (רש”ר הירש, שם).



ואם כך הדבר, מדוע לא הגדיר הקב”ה את בניית המשכן כהתנדבות בלבד, או כחובה בלבד?! מדוע יש צורך בשילוב של החובה וההתנדבות גם יחד?!



לו היו הדברים נשארים בתחום ההתנדבות, כי אז יתכן ופרויקט המשכן היה נשאר בשדה התכנון ולא “מבשיל” לשלב העשייה.



ומאידך, השארת חלון ההזדמנויות של התנדבות הפרט בתוך מסגרת החובה, מאפשרת לכל אחד להשקיע, לתת מעצמו מרצונו החופשי ו”להתחבר” למשכן ולכל מה שהוא מסמל.



אולם התורה מסייגת ואומרת לתורם: “וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה…”. אל תתרום כדי להאדיר את שמך, כבודך ומעמדך. וכן להיפך, אל תתרום בגלל הלחץ החברתי או מפני הבושה. עליך לתת את התרומה “לִי” – לשמי, לשם שמים בלבד (מלבי”ם, שם).



ללמדך, שהדגש אינו רק על המעשה אלא בעיקר על המחשבה ועל כוונת הלב, ככתוב: “מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ” (רבנו בחיי, שם).

“תְּנוּ תְּרוּמָה לַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת, לַמִּלְוֶּה הַלְּאֻמִּי”, אומר חיים חפר בשירו. תרומה שחשיבותה היא בערכה הכספי ובתועלת שניתן להפיק ממנה לישוב הארץ.



“וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי”, אומרת התורה וממקדת את חשיבותה של התרומה לא רק בגודלה אלא בעיקר במחשבת הלב של התרומה, בנתינה בשמחה ובלב שלם.

בברכת שבת שלום

משה רוט