גליון “חיי שרה” (גליון 5 שנת תשע”ה, כב’ חשוון תשע”ה , 15/נובמבר/2014)
ב”ה
“נקודה טובה” לפרשת “חיי שרה” – “ארוכה הדרך לחירות”
בשנות ההעפלה והעליה בימי המנדט הבריטי, נכתב השיר “בחשאי” (מילים: יצחק שנהר, לחן: שלום פוסטולסקי):
בַּחֲשַׁאי סְפִינָה גוֹשֶׁשֶׁת (ספינת מעפילים מְגַשֶּׁשֶׁת את דרכה ארצה),
לֵיל שָׁחֹר, הַיָּם זָעַף
הוֹי, שִׁמְעִי, אַדְמַת מוֹרֶשֶׁת,
שָׁב אֵלֶיךָ בֵּן עָיֵף!
בַּחֲשַׁאי סְפִינָה גוֹשֶׁשֶׁת,
בְּתִקְוָה שָׁם לֵב הוֹלֵם.
הוֹי, שִׁמְעִי, אַדְמַת מוֹרֶשֶׁת,
שָׁב אֵלֶיךָ, בֵּן חוֹלֵם!
בַּחֲשַׁאי עוֹלִים אַחַי,
עַל אַדְמַת מוֹרֶשֶׁת
וּבְאָזְנָם הִיא סוֹד לוֹחֶשֶׁת,
כֹּה לְחַי! כֹּה לְחַי!
מתי הפכה ארץ כנען, לארץ ישראל – לְאַדְמַת מוֹרֶשֶׁת?!
הקב”ה הבטיח לאברהם אבינו שוב ושוב: “כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם” (בראשית יג, טו). אולם, החיבור המעשי לארץ קורה רק בפרשתנו, כאשר אברהם אבינו רוכש את מערת המכפלה, כחלקת קבר לשרה אשתו.
נקודת האחיזה הראשונה של אברהם אבינו בארץ כנען – ארץ ישראל, היא דווקא בחברון העיר, חברון היוצרת מגוון של חיבורים.
השם “מערת המכפלה”, רומז על מבנה זוגי. נראה, שהמקום היה עשוי מערות כפולות, סדורות זו על גבי זו, שאין כמותן יפות לקבורת הזוגות, הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ואכן, שם נקברו אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. זוגות הקברים, שהיהודי הראשון קנה לעצמו – ולאחר מכן גם לבניו, לנכדיו ולנשותיהם – אלה היוו את הרכוש הראשון, שהמשפחה היהודית רכשה בארצה. ערך קשרי המשפחה, הקושרים את האשה ללב בעלה, ואת ההורים ללב בניהם, ערך זה היה מעתה קשור קשר בל יינתק עם אדמת ישראל. הוא שהפך אחר – כך לקו היסוד של האופי היהודי, הוא שהכשיר את האדם מישראל, להיות לאשר היה (רש”ר הירש כג, יט).
וכך, מחברת מערכת המכפלה אשר בחברון את האדם מישראל אל שורשיו האנושיים האוניברסאליים (אדם וחווה), אל אבות האומה ואל מורשתם הרוחנית, אל יסודות הזוגיות ואל ארץ ישראל – הארץ המובטחת.
אולם, פרשת זאת, מלמדת אותנו גם את יסוד האמונה ועקרון הסבלנות.
אברהם אבינו שרק “אתמול” קיבל הבטחה אלוקית כי ארץ ישראל היא שלו לדורות, ככתוב: “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם…” (בראשית יז, ח), נאלץ לקנות כעת בכסף (למרות כבודו ומעמדו), את חלקת הקבר לשרה אשתו, כשהוא עומד ומכריז בפני תושבי חברון: “גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם…” (בראשית כג, ד) – אורח אני בקרבכם ולכן אין לי קרקע…
זהו עוד ניסיון אלוקי, בו אברהם נאלץ לעמוד בשעה קשה זו, כשאהובתו – אשת נעוריו, מוטלת לפניו.
ניסיון זה מלמד אותנו, כי “בעולם הזה” אין קיצורי דרך ואין “הוקוס פוקוס”. גם ההבטחות האלוקיות באות לידי מימוש בתהליכים גשמיים, איטיים לפעמים, כאשר אמונה וסבלנות הם “שם המשחק” האמיתי.
רק בסיפורי האגדות, נפתרות כל הבעיות באופן מיידי בעזרת לחש של “הוקוס פוקוס” או אברקדברה…
העובדה שאין “קיצורי דרך”, מתגלה ומתבררת לעם ישראל, שוב ושוב. עם ישראל היוצא ממצרים, בדרכו אל הארץ המובטחת, מגלה כי “ארוכה הדרך לחירות” (כשם ספרו של יעקב מרידור, סגן מפקד האצ”ל) והוא עובר “סדרת חינוך” של ארבעים שנה במדבר, שנועדה להוציא את העבדות מנפש העם ולגדל דור חדש של “עם חופשי”.
זאת ועוד, גם כאשר עם ישראל נכנס לארץ בהנהגתו של יהושע כדי לרשת אותה בהבטחה אלוקית, מתבצע התהליך תוך מלחמה וקרבות, כדרכו של עולם.
אמנם נכון הדבר, כי במהלך ההיסטוריה היהודית עשה הקב”ה ניסים חריגים לישראל כגון: עשרת המכות וקריעת ים סוף, המן, השליו ועוד. אולם אלה היו בבחינת “היוצא הן הכלל”, המעיד על הכלל ולא להיפך.
וכך, פרשת קבורת שרה, מלמדת אותנו הן על היסודות הרוחניים הקושרים אותנו אל שורשינו והן על הדרך הארוכה והסבלנית, הנדרשת מאיתנו לעיתים, כדי לממש אותם ולהביא אותם לידי ביטוי.
אַדְמַת הַמּוֹרֶשֶׁת, שהובטחה לאברהם אבינו בפרשיות הקודמות לו ולזרעו, הפכה בפרשתנו מחלום למציאות. מציאות שכדי להשלים אותה, ידענו דרך ארוכה של מאבק, העפלה והתיישבות, עד לחירות.
בברכת שבת שלום
משה רוט
תגובות אחרונות באתר שמים