גליון “וירא” (גליון 4 שנת תשע”ה, טז’ חשוון תשע”ה , 8/נובמבר/2014)

ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “וירא” – מורשת קרב

במלחמת לבנון השניה, במהלך קרב קשה מאד בעיירה בבינת ג’בייל, קפץ רס”ן רועי קליין (סגן מפקד גדוד 51 בחטיבת גולני) על רימון יד כדי להציל את חייליו כשצעקת “שמע ישראל” בפיו. רועי הי”ד נהרג, אך במעשה זה הוא הציל את חיי חייליו.



קדם לו במעשה דומה, נתן אלבז – עולה החדש ממרוקו, שקפץ בשנת 1954 על רימון שהופעל בשעת פירוק רימונים, כדי להציל את חיי הסובבים אותו.



בזמנו נהגו בסיום פעילות מבצעית לאחסן את רימוני היד, ללא מנגנון ההפעלה, כדי לשפר את בטיחותם. וכך, במהלך פירוק מנגנוני ההפעלה מן הרימונים, הופעל אחד הרימונים. נתן אלבז שזיהה זאת, יצא מן האוהל ובידו הרימון שמנגנונו הופעל כשהוא יודע שיש לו רק ארבע שניות עד הפיצוץ. הוא לא מצא איזור פנוי והחליט לקפוץ על הרימון ולהציל את חיי חבריו.



וכך כתב עליו נתן אלתרמן ב”טור השביעי”:



הָרִמּוֹן לְאָחוֹר לֹא הִשְׁלַכְתָּ

כִּי הָיָה אִישׁ בָּאֹהֶל רָבוּץ.

הָרִמּוֹן לְפָנִים לֹא הִטַחְתָ,

כִּי נִרְאוּ אֲנָשִׁים בַּחוּץ.

פֶּה פָּעַרְתָּ, עֵינַיִם פָּקַחַתְּ

וּבְיָדְךָ כִּלָּיוֹן חָרוּץ (הרימון שעומד להתפוצץ)…



מעשי גבורה אלה וכן מעשי גבורה נוספים של מאות לוחמים אחרים, שנעשו במשך עשרות שנות תקומתה וקיומה של המדינה, מהווים עבורנו סיפורי “מורשת קרב” (מור”ק… בלשון הצה”לית המקוצרת), עליהם גדלים ומתחנכים דורות של לוחמים.



דורות שלצערנו נאלצים ליישם בבוא תורם את המורשת הזאת הלכה למעשה בשדות הקרב והופכים גם הם להיות מופת וסמל, לדורות שאחריהם…



מה כוחם של סיפורי מורשת הקרב?



סיפורים אלה מראים לנו, מה גדול כוחה של מסירות הנפש של האדם למען הכלל והציבור. זאת ועוד, הם מראים לנו, שלא מדובר בסופרמנים (גיבורי על…), אלא באנשים נורמטיביים, כמוני וכמוך, שבשעת צרה לקחו אחריות והעיזו…



ספר בראשית מספר את סיפורם של אבות העולם ואבות האומה. סיפורי “מורשת קרב”, פיזיים ורוחניים. קרב על דמותו של האדם, של העם ושל העולם. וכן גם בשאר חומשי התורה, העוסקים בראשיתו של עם ישראל.



סיפורי “מורשת קרב” אלה, נועדו ללמד אותנו את כוחה של מסירות הנפש והדבקות בערכים ולעורר בנו את הכוח והיכולת ללכת בדרכם.



וכך אנו מוצאים את אברהם אבינו יוצא לבדו למלחמה כדי להציל את לוט ויוצא לויכוח עם קונו כדי להציל את אנשי סדום החטאים. את משה רבנו מציל את הַמֻּכֶּה מיד הנוגש המצרי, ומציל את בנות יתרו מיד עושקיהן בתור להשקיית הצאן. ובהמשך, את דאגתו ומסירותו האדירה לעם ישראל במשך עשרות שנים במדבר. וזה רק קצה הקרחון….



דוגמה נוספת לכך יש בפרשתנו – פרשת “וירא”, כאשר לוט, מעיז להכניס אורחים לביתו, כנגד חוקי המקום – חוקי סדום, תוך כדי סיכון עצמי.



מעשה נוסף, גדול וחשוב, הוא מעשה העקידה המופיע בפרשתנו. מעשה בו הקב”ה מצווה את אברהם להקריב את בנו אהובו יחידו, שנולד אחרי שנות עקרות וכיסופים רבות.



זאת ועוד, אברהם שנלחם כל חייו נגד האלילות וּמִנְהָגֵיהַ שכללו גם קורבנות אדם, עלול למצוא את עצמו לאחר עקידת בנו, גם מגורש מכל חוגי האנושות ומוקע כנביא שקר, כמי שמעשיו נוגדים את דבריו והטפותיו.



ולמרות כל זאת, מחליט אברהם להיענות לצו האלוקי ועומד בניסיון הקשה. ניסיון המסתיים בקריאה: “… אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלוֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי” (בראשית כב, יב).



מעשה זה לימד את האנושות כולה, את השיעור הבסיסי, כי לפעמים יש דברים שהם למעלה מן החיים ועליהם צריך האדם למסור את נפשו.



מתברר אם כן, כי מעשה העקידה, הוא אבי אבות מעשי ההקרבה העצמית שבעולם. מעשה שמכוחו שאבו אחר כך דורות רבים את היכולת הזאת ולאורו הם הלכו, כפי שראינו בפתח דברינו.



ואולי, גם מסיבה זאת ציווה הקב”ה את אברהם אבינו על מעשה העקדה, כדי שישמש לנו כמודל לדורות…



בשולי הדברים נעיר, כי אמנם מעשה העקדה עוסק בחייו של יצחק, אבל אין ספק כי לו יצחק היה מת, חייו של אברהם, לא היו חיים….



“אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת…”, מהו המקור והמעיין ממנו שאבו בני ישראל לדורותיהם את תעצומות הנפש ואורך הרוח כדי לחיות בגלות ובסבל ולמסור את נפשם למות מול קדושים במהלך הדורות, אומר המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בשירו “אם יש את נפשך לדעת”. אם רוצה אתה לדעת את סוד רוּחַ עַמְּךָ הַכַּבִּירָה, סורה נא אל בית המדרש הישן, או אז:



אָז יַגֶדְךָ לִבְּךָ,

כִּי רַגְלְךָ עַל מִפְתָּן בַּיִת חַיֵּינוּ תִּדְרֹך,

וְעֵינְךָ תִּרְאֶה אוֹצָר נִשְׁמָתֵנוּ.
</br>

“מורשת קרב” של אבות האומה ומנהיגיה המתוארת בתורה, היא היא מֵאוֹצָר נִשְׁמָתֵנוּ. אוצר של כוחות ותעצומות נפש הנותנים גם לבן דורנו, את הכוח לפעול במסירות, מתוך סיכון עצמי…



וְנִמְשֶׁכֶת שַׁיָּרָה (שיר השיירה, מילים: עֵלִי מוהר). שיירה של מסירות נפש מאברהם אבינו ועד דורנו. עֲבוֹר בלוחמיו של יהושע בכניסתם ארצה, חיילותיו של דוד המלך, וצבא המכבים. חלוצי הארץ לדורותיהם, חבורות הפרטיזנים והלוחמים בנאצים ועד אנשי המחתרות וכוחות הביטחון בימינו, כפי שממשך עֵלִי מוהר ואומר בשירו:



מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר

רָב הַקֹּשִׁי וְהַצַּעַר

אֲבָל יֵשׁ עַל מָה לִשְׂמֹחַ

יֵשׁ עוֹד אֹמֶץ, יֵשׁ עוֹד כֹּחַ .



יֵשׁ עוֹד אֹמֶץ, יֵשׁ עוֹד כֹּחַ, שאותם ניתן לשאוב מאוֹצָר נִשְׁמָתֵנוּ. ויעידו על כך מילות “שמע ישראל” האחרונות של רועי קליין, הי”ד…



לאחרונה פרסם הרב חיים סבתו את ספרו (החמישי…) “בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן”, בו הוא מספר על קרבות הבלימה הקשים ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, בהם השתתף כטנקיסט. אחד המוספים הספרותיים, טען כנגד הספר וכנגד מחברו כך: רצינו לגדל יהודי ציוני חדש, המנותק מן העולם הישן. והנה גדל לו דור חדש, הממשיך לשאוב את תעצומות הנפש שלו מן העולם הישן דווקא…



והתשובה היא, שהמקור של רוּחַ עַמְּךָ הַכַּבִּירָה, נובע מאוֹצָר נִשְׁמָתֵנוּ… האחד והיחיד, של כולנו…

בברכת שבת שלום

משה רוט