“ושמחת בחגך והיית אך שמח”

בחג הסוכות נצטווינו לשמוח, ככתוב: “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים ועף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה’ אלקיכם שבעת ימים”.

כיצד אפשר לצוות על אדם לשמוח? והלוא השמחה תלויה ברגש הלב, שאין האדם שולט עליו?

שאלה דומה לזו נשאלת גם לגבי מצוות אהבת ה’, “ואהבת את ה’ אלוקיך” – איך אפשר לצוות לאהוב את ה’, דבר שהוא תלוי ברגש הלב?! ומשיבים על כך שהציווי הואלהתבונן בדברים המעוררים את האהבה.

אף כאן כיוצא בזה: חג הסוכות (וכן פסח ושבועות) הם זכר ליציאת-מצרים. כל המתבונן בניסי יציאת-מצרים באופן מעמיק עד שהוא “חי” את הגאולה מחדש, מובטח לו כי יבוא לידי שמחה גדולה.

ויש להוסיף: שמחה זו היא שמחת הנפש בלבד, שמחה רוחנית. והואיל וגם הגוף צריך לשמוח, בשמחה גשמית, אין דיי בהתבוננות זו, אלא יש לשמחו בדברים המביאים לו עונג ושמחה – “אין שמחה אלא בבשר ויין”.

(משיחת כ”ק אדמו”ר מליובאוויטש, ליל שמחת-תורה תשל”ז)