גליון “מסעי” (גליון 43 שנת תשע”ד, כח’ תמוז תשע”ד 26/יולי/2014)

ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “מסעי” – סיפורו של מסע

הסופר צ’ארלס דודג’סון המוכר בשם העט שלו “לואיס קרול”, כתב במאה התשע עשרה, את הספר הידוע “הרפתקאות אליס בארץ הפלאות”. אחד מספרי הילדים הפופולאריים ביותר, בכל הזמנים, שכמובן גם הפך לסרט.



אחד הקטעים ה”מכוננים” בספר זה, הוא שיחתה של אליס (או עליסה…) עם החתול:



הַתּוֹאִיל לוֹמַר לִי בְּבַקָּשָׁה, בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ עָלַי לָלֶכֶת מִכָּאן, שָׁאֲלָה אֶלִיס.

זֶה תָּלוּי בְּמִדָּה רַבָּה לְאָן אַתְּ רוֹצָה לְהַגִּיעַ – אָמַר הֶחָתוּל.

לֹא אִכְפַּת לִי כָּל כָּךְ לְאָן – אָמְרָה אֶלִיס.

אִם כָּךְ, לֹא מְשַׁנֶּה בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ תֵּלְכִי, עֲנֵה הֶחָתוּל.



ומכאן נעבור לפרשת השבוע – פרשת “מסעי” החותמת את החומש הרביעי – חומש “במדבר”.



פרשתנו פותחת ברשימת המסעות של עם ישראל, החל מרגע צאתם מארץ מצרים. ככתוב:
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה’. וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם (במדבר לג, ב).



בפסוק ישנן שתי הגדרות שונות והפוכות. האחת היא: “מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם” והשניה היא: “מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם”. מה ההבדל בין שתי ההגדרות האלה?



לפעמים אנו יוצאים למסע, כדי להגיע ליעד מסויים. ולעיתים, אנו יוצאים רק כדי לצאת…. עצם המסע הוא העיקר והתכלית, ולא היעד. בדיוק כפי שאמרה אליס לחתול: לֹא אִכְפַּת לִי כָּל כָּךְ לְאָן (להגיע) – אָמְרָה אֶלִיס.



הרב הירש מסביר, ששתי הגדרות אלה, מבטאות שתי נקודות מבט שונות. מבחינתו של הקב”ה, כל מסע מהווה שלב נוסף בדרך אל היעד – אל הארץ המובטחת, בבחינת “מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם” – היציאה הינה לשם המסע.



אולם, מנקודת מבטם של בני ישראל, היה הדבר הפוך לגמרי. בכל מקום בו הם שהו, הם לא היו מרוצים. ולכן, כשהגיע האות האלוקי לצאת למסע חדש, הם שמחו על עצם היציאה מן המקום ולא משנה לאן… בבחינת: “מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם” – המסע הוא לשם היציאה.



וממסעות בני ישראל, נעבור אל המסע האישי והפרטי של כל אחד מאיתנו.



חיינו הם מסע. מסע בו אנו “נוסעים בזמן”. מסע בו על כל אחד לשאול את עצמו את שאלתו המרומזת של החתול: …לְאָן אַתְּ רוֹצָה לְהַגִּיעַ…



האם אני בכלל רוצה להגיע לאיזשהו מקום, בבחינת למַסְעֵיהֶם ואם כן, אז לאן…



מסע חיינו, כולל אוסף עצום של מפגשים עם אנשים ועם מקומות. וכמובן גם מצבים שונים. ומכל מפגש כזה אנו “לוקחים” משהו – מוסר השכל או לקח ומעשירים את עצמנו ואת עולמנו.



לפעמים זהו לקח חיובי של “עשה” ולעיתים לקח של “אל תעשה”… ועל כך כתבתי פעם את השורות הבאות:



כִּי בְּכָל שָׁלָב מִשְּׁלַבֵּי חַיָּיו,

פּוֹסֵעַ לוֹ הָאָדָם עִם יַלְקוּט חַיִּים עַל הַגָּב.

פּוֹגֵשׁ בְּכָל יוֹם אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים

וְרוֹאֶה הֲמוֹן דְּבָרִים מְעַנְיְנִים.

כָּל מוּסַר הַשְׂכֵּל וָלֶקַח,

מְלַקֵט הוּא לְיַלְקוּטֹו וְנוֹצֵר לָבֶטַח.

מִתְבּוֹנֵן וְלוֹמֵד, מַפְנִים וּמַשְׂכִּיל,

וְאֶת עַצְמוֹ מַעֲשִׁיר, בְּנִסָּיוֹן לְמַכְבִּיר…

כך במסע חיינו, אנו מגדילים מוּדָעוּת, צוברים ידע ותובנות ולומדים לקח. לומדים מן הטעויות שלנו ושל אחרים ויוצרים לעצמנו דפוסי חיים. ובעצם, מעצבים את עצמנו כל הזמן מחדש.



הפילוסוף היווני הֶרַקְלִיטוּס אמר, כי אדם לעולם לא יוכל לחצות את אותו נהר פעמיים. וכל כך,למה?!



ראשית, כי המים כבר אינם אותם מים. ושנית, לאחר חציית הנהר הראשונה, זה כבר לא אותו אדם. הוא בוגר יותר ומנוסה יותר. וכך במהלך מסע חיינו, אנו מתבגרים וצוברים עוד ועוד ניסיון ולקח.



ונחזור לפרשתנו ונשאל, מדוע התורה חזרה ופירטה את 42 המסעות בצורה ארכנית ופרטנית.



הרב הירש מסביר (בפירושו לתורה, שם) שיש כאן מעין הזמנה אלינו, לצאת אל המדבר ולפסוע בעקבות אבותינו. אם באופן פיזי ואם באופן וירטואלי – מחשבתי.



עצם מראה הישימון הזה שאין בו לא לחם ולא מים, והוא כה גדול עד שגם שיירה גדולה חייבת לכלכל בזהירות את דרכה ואת הצידה שלה … עצם מראה המקומות האלה במדבר, יש בו כדי להעיד על גודל הנס של מסע מיליוני בני ישראל במדבר, במשך 40 שנה, כאשר הקב”ה דואג להם למזון, למים ולהגנה מפגעי הטבע למיניהם.



אמירה זאת מביאה אותנו להיבט מעניין במסע חיינו. אין די בידיעת העובדות. צריך גם להבין אותן, להעמיק במשמעותן ולדמיין את הסיטואציה לפרטים. רק אז ניתן לומר שהבנו…



ועדיין לא סיימנו…



אין ספק שכאשר נתבונן על הדברים בפעם הבאה, כאשר תרמיל חיינו מלא בניסיון נוסף, נוכל להעמיק ולהבין עוד ועוד….



ולכן אמרו חז”ל, שאין אדם עומד על (עומק) דעתם של מוריו ורבותיו, אלא רק לאחר 40 שנה… (ע”ז ה, ע”ב). וכך למדנו מפרשתנו – פרשת מסעי, תובנות על מסע חיינו.

בברכת שבת שלום, משה רוט