גליון “שלח-לך” (גליון 37 שנת תשע”ד, טז’ סיוון תשע”ד 14/יוני/2014)

ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “שלח-לך” – על מצוות ציצית

פרשת “שלח לך”, הינה פרשה סוערת העוסקת בחטא המרגלים. בשנים הקודמות עסקנו בפרשה זו מהיבטים שונים – בחובה לעשות צעדים מעשיים ולא לסמוך על הנס, בסוגיית חוסר הביטחון העצמי של עם ישראל מול יושבי הארץ ובשאלה מדוע הוציאו המרגלים – ראשי העם את דיבתה של ארץ ישראל.



הפעם נעסוק בפרשיה קצרה וחשובה, החותמת את הפרשה והיא – פרשת ציצית.



המחזמר “כנר על הגג”, המבוסס על סיפורי טוביה החולב של “שלום עליכם”, עוסק במתח שבין המסורת למודרנה. ואלה מילות השיר “מסורת” מתוך המחזמר (מילים: שלדון הרניק, לחן: ג’רי בוק, תרגום: דן אלמגור):



…מָסֹרֶת! מָסֹרֶת! מָסֹרֶת!



מָסֹרֶת, בִּזְכוּת הַמָּסֹרֶת הִצְלַחְנוּ לִשְׁמֹר עַל

שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל שֶׁלָּנוּ, הַרְבֵּה מְאֹד שָׁנִים.

כָּאן באנטבקה (שם העיירה) הַקְּטַנָּה שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָנוּ מָסֹרֶת לְכָל דְּבַר:

מָה לֶאֱכֹל, אֵיךְ לַעֲבֹד, אֵיךְ לִישֹׁן, מָה לִלְבֹּשׁ.

הִנֵּה לְדֻגְמָא: אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים עִם כִּסּוּי רֹאשׁ, טַלִּית וְצִיצִית, בִּגְלַל דְּבֵקוּתֵנוּ בָּקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

אָז עַכְשָׁו בֶּטַח תִּשְׁאֲלוּ: אֵיךְ הִתְחִילָה הַמָּסֹרֶת הַזֹּאת?

אֲנִי אַגִּיד לָכֶם: אֵין לִי מֻשָּׂג.

“מָה?” אֲבָל, זֹאת מָסֹרֶת.

וּבִזְכוּת הַמָּסֹרֶת הַזֹּאת, יוֹדֵעַ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ

מִיהוּ וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַפֶּה מִמֶּנּוּ…

במאמרנו זה נשתדל לענות לשאלתו של טוביה החולב אֵיךְ הִתְחִילָה הַמָּסֹרֶת הַזֹּאת של הציצית…



וכך אומרת התורה:


דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… (במדבר טו, לח-לט).



הציצית הינה בגד בעל ארבע פינות, כאשר בכל פינה (כנף) קשורים פתילים (גדילים). הפתיל הארוך האוגד, מלפף וקושר את קווצת החוטים נקרא “שַׁמָּשׁ” והוא פְּתִיל התְּכֵלֶת (בצבע כחול) המוזכר בפסוק. המראה המתקבל מקשירה זאת, הינו שילוב של כחול ולבן. בעבר, היה צבע התכלת הצבע המוביל במבנה המשכן ובבגדי הכוהנים.



את צבע התכלת מפיקים מדמו של חילזון מסוים. עם השנים איבד עם ישראל את המסורת לזיהויו של חילזון זה. וכך בציצית אותה אנו לובשים כיום, יש רק פתילים לבנים ופתיל התכלת ניכר בחסרונו.



בעשרות השנים האחרונות, עסקו רבים בניסיון לזהות את החילזון ה”אבוד” במטרה לחדש את מצוות ה”תכלת” ואכן, בבתי מדרש רבים, ניתן לראות כיום ציציות עם פתיל תכלת.



עם יסודה של התנועה הציונית, היתה התלבטות מה יהיה דגלה של התנועה (שלימים הפך להיות דגל המדינה). הרצל הציע את הדגל הלבן עם שבעת כוכבי הזהב. אולם, הדגל שנבחר היה דגל הכחול – לבן המוכר לנו. דגל ובו סמלים יהודיים. פסי הדגל המזכירים את פסי הטלית (ציצית צמר גדולה בה נהוג להתעטף בשעת התפילה) וצבעי הכחול – לבן, הלא הם צבעי הציצית.



כך כותב דוד וולפסון עוזרו של הרצל ולימים נשיאה השני של ההסתדרות הציונית העולמית:



בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון (1897). בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת… באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הִכְאִיבַנִי מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר?



והנה הבהיק רעיון במוחי. הרי יש לנו דגל לבן כחול – הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי.



כבר בשנת 1864 (33 שנים לפני כן), פרסם הסופר לודוויג אוגוסט פרנקל שהיה מזכירה של הקהילה היהודית בווינה את שירו “צבעי ארץ יהודה” ובו השורות הבאות:

וְעֵת רַחֲשֵׁי רוֹמְמוּת לִבּוֹ מָלֵא

עוֹטֵּר הוּא צִבְעֵי אַרְצוֹ

עוֹמֵד הוּא בַּתְּפִלָּה וְעָטוּף הוּא

גְּלִימָה לְבָנָה מַזְהִירָה.

שׁוּלֵי הַגְּלִימָה הַלְּבָנָה

פַּסֵי תְּכֵלֶת רְחָבִים יַכְתִּירוּ

והנה, כך הפכה מצוות הציצית על צבעיה, לסמל לאומי המלווה ומוביל את שיבת ציון המתחדשת.

כעת, הבה נחזור אל מצוות הציצית. פסוקי מצוות הציצית מסבירים לנו מהו “מנגנון הפעולה” של מצווה זו: “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם”.



ועל כך מוסיפים ומסבירים חז”ל: “תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד” (מדרש אגדה, במדבר, פרשת שלח פרק טו).



השילוב של ראיה, התבוננות וחשיבה חופשית – אסוציאטיבית (ים, רקיע, כסא הכבוד של הקב”ה), מובילים אותנו אל התובנות הבסיסיות של יעודנו ותפקידנו… זיכרון המוביל אותנו ממחשבה טובה אחת לאחרת וממצווה זו לחברתה.



והמעגל ממשיך ומתרחב, מן הראיה אל הזיכרון ומן הזיכרון אל עולם המעשה, ככתוב: “לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי…” (שם, מ).



כולנו מכירים את ה”מהלך” של חמדת הלב וההשתוקקות: העיניים רואות, הלב חומד ואומר “גם אני רוצה” וכלי המעשה (אברי הגוף), קמים ועושים.



על כך הזהירה אותנו התורה: “לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ” (שמות כ, יד).



כנגד מהלך שלילי זה המוליך את האדם למחוזות לא טובים, מציעה בפנינו התורה מהלך חיובי של מצוות הציצית, הסובב סביב ה”ציר” של: וּרְאִיתֶם – וּזְכַרְתֶּם – וַעֲשִׂיתֶם.



ראיה, זיכרון (התבוננות ומחשבה) ועשיה. מהלך המתחיל בהתבוננות בפתילי הציצית כְּ”סֵמֶל” ואמור להוביל אותנו למחוזות של עשיה חיובית.



אם כן, מהו ההבדל בין שני מעגלי ההחלטה הללו? בשני המקרים, מתחיל המהלך בהסתכלות ונגמר בעשייה. השאלה היא, האם אנו משתפים את השכל במעגל קבלת ההחלטות (“וזכרתם” את יעודכם ותפקידכם), או שמא אנו פועלים רק על פי נטיית הלב.



ומדוע הציצית קשורה ומחוברת דווקא לבגד?



בחטא אדם הראשון, אנו מוצאים מהלך של ראיה והתפעלות מיופיו של פרי עץ הדעת: “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ…” (בראשית ג, ו). מהלך בו מקומם של השכל, של החשיבה ושל זיכרון ציווי ה’ על איסור האכילה, נפקד מן התהליך…



כתוצאה מחטא זה, התעוררה הבושה בלב אדם וחווה והם תפרו לעצמם בגדים מעלי התאנה.



והנה אם כן, הבגד נולד לעולם, כתוצאה ממעשה של תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם – הליכה אחרי הלב, בניגוד לשיקול דעת שכלי. ולכן, ראוי ונכון לחבר את הציצית המלמדת אותנו לשלב את השכל (ואת זכירת יעודנו ותפקידנו) בתוך מעגל קבלת ההחלטות, אל הבגד, שנולד מתהליך קבלת החלטות שגוי של “לב נטו”, ללא שכל (על פי פירושו של רש”ר הירש, לפרשת הציצית).



המסר של פרשת הציצית, הוא גם מסר אנושי בסיסי, העוסק בְּמוֹתַר האדם מן הבהמה – בקבלת החלטות בוגרת, מושכלת ונבונה, שאינה מושפעת רק מתאוות, רצונות ודחפים.



מסר הקורא לנו לוותר על נסיעה פרועה, כי היא מסוכנת ולוותר על העישון כי הוא לא בריא. לוותר על מאכלים עתירי כולסטרול וקלוריות כי… ולהמעיט באלכוהול כי הוא פוגע בשיקול הדעת שלנו –



וגם, לוותר על ה”כבוד” והאגו ואפילו להתנצל כשצריך, כדי להרבות שלום ולמעט במחלוקת…



בעידן ה”ריאליטי” שלנו, בו הצרכנות היא המנוע הכלכלי, המותגים וה”צעצועים” הטכנולוגיים המתקדמים מוצגים כחזות הכל (לפחות לפי הפרסומות…), וסממני היוקרה הפכו להיות מדד לאיכות אנושית… האתגר הזה גדול שבעתיים.



הבגד והציצית הקשורה בו, קוראים לנו יחד להיות “בני אדם” נבונים ולא לתת לעיניים וללב, להוביל אותנו למקומות לא רצויים.



ומאחר ודגל ישראל עוצב לאורה של הטלית והציצית, אולי גם בו יש קריאה לאומית, לעצב את חיינו במדינת ישראל המתחדשת, ברוח זו.



וכך, כדברי טוביה החולב: וּבִזְכוּת הַמָּסֹרֶת הַזֹּאת, יוֹדֵעַ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, מִיהוּ וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַפֶּה מִמֶּנּוּ…

בברכת שבת שלום, משה רוט