ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “קדושים” – על “קדושה” ב”גובה העיניים”….

בשנת 2009, ערכה האגודה ההומניסטית הבריטית מסע פרסום, שבמהלכו עיטרו את דפנות האוטובוסים של לונדון כרזות ושלטים בנוסח: “כנראה שאין אלוקים, אז תפסיקו לדאוג ותיהנו מן החיים”…

אולם היהדות, רואה את הדברים בדיוק להיפך.

וודאי שיש בעלים ובורא לבריאה. אלוקים שאותו אנו פוגשים בכל יום ויום ובכל רגע ורגע. בזריחת השמש ובפריחת הפרח, בדברי ימי העולם ובקורותיו של עם ישראל. וכמובן גם בחיי היום יום הפרטיים שלנו..

ומה בקשר להנאות ול”טעם החיים”?

בניגוד לעולם הנוצרי הרואה ב”עולם הזה” הגשמי, משהו שראוי להתרחק ממנו, כמריו הקתוליים אינם מתחתנים ונזיריו פרושים מן “העולם הזה” ומתבודדים במנזרים, רואה היהדות בעולם הגשמי משהו “טוב”.

וראיה לדבר, שבמהלך בריאת העולם חוזר הקב”ה ומכריז שוב ושוב על העולם: “וַיַּרְא אֱלוֹהִים כִּי טוֹב” ואפילו “וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א).

זאת ועוד. באופן מפתיע מתברר, כי הציווי הראשון שנצטווה אדם הראשון היה…. ליהנות, ככתוב: ” וַיְצַו ה’… עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל” (בראשית ב, טז). “מצוה (על האדם) להחיות נפשו וליהנות מפרי הגן” (משך חכמה, שם). ציווי שמשמעותו – תאכל ותיהנה…

אולם להנאות אלה יש גבול, סייג וגדר:

1. בצד הזכות והרשות של: “…פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ” (בראשית א, כח), ציווי שיש בו מתן רשות לאדם למשול, לכבוש, לנצל ולהשתמש בעולם כולו לצרכיו ולהנאתו, קיים גם הציווי של השמירה על העולם, בבחינת: “תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי” (קהלת רבה פרשה ז).

2. הנאה – לא על חשבון פגיעה בזולת.
3. הנאה מופרזת כזלילת המאכלים וסביאת היין והשיכרות, אין לה מקום.

ועל כך אומרת ומצווה פרשתנו – פרשת “קדושים”, בפתח דבריה: “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ”.

ציווי כללי זה, שהינו רחב וגורף, קורא לנו להציב גדרות וסייגים גם בתחום המותר… וליצור הבדלה והפרדה בין הַמֻּתָּר לנו, לבין הַמּוֹתָרוֹת – הַמֻּתָּרִים לנו אך אינם ראויים…

וכל כך למה? “כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם” (ויקרא יט,ב). ו- “כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם” (בראשית ט, ו).

נקודת הדמיון הרוחנית – איכותית הזאת, בין האדם לאלוקיו – נקודה הטבועה בו מיצירתו ומלידתו, היא המהווה את מותר האדם מן הבהמה. היא ההופכת את האדם מ”בעל חיים”, המתקיים כדי לשרוד ולהתקיים… ל”אדם” בעל מוסר ותרבות, המעוטר בכבוד והדר אלוקיים (על פי תהלים ח, ו). ל”בעל חיים” נעלה יותר, החי ופועל לאורם של אידיאל, מטרה וייעוד.

תפיסה זו של “צלם אלוקים”, היא זאת שמביאה אותנו לכבד את איכותו האנושית של כל אחד ואחד מאיתנו ולבנות חברה המבוססת על כבוד הדדי וחירות, על אהבה ואמון, קהילה ומשפחה, על נתינה וחסד כדרך חיים ועל ייחוד וייעוד משותף.

קהילה שבה אפשר ליהנות מן החיים, אך לא כ”דרך חיים” ולא על חשבון הזולת.

ומכאן נעבור למילה “קדושה”.

משמעותה של המילה “קדושה” היא משהו נשגב, נעלה, מרומם, זך וטהור. מושג שאותו אנו נוטים להצמיד בדרך כלל רק ל”ריבונו של עולם”.

אולם, ראה זה פלא. פרשתנו מלמדת אותנו, שגם לנו – לבני האדם, יש נגיעה ושייכות במושג האלוקי הזה. וכל מה שעלינו לעשות כדי להיקרא קדוש הוא, להיות “בן אדם”.

“בן אדם” בעל משמעת פנימית ושליטה עצמית, הנהנה מן העולם, אך אינו הופך ל-נֶהֶנְתָן רודף תענוגות – זה הרואה בהנאות חייו את תכלית קיומו….

בעוד שבנצרות, לשיטתם (ולטעותם), ה”קדושה” הינה פְּרִישׁוּת מן “העולם הזה” הגשמי והיא מנת חלקם של בודדים ויחידים בלבד, הרי שביהדות, ה”קדושה” היא אורח חיים אנושי ונורמטיבי “בגובה העיניים”, המחובר אל העולם הזה בעשייה ובהנאה. אורח חיים שכולנו מוזמנים להיות חלק ממנו.

והנה דוגמה לקו הדק בין ההנאה לנהנתנות.

שאול ביבר בשירו “אוכל” (מילים: שאול ביבר, לחן: עממי), בביצועו הבלתי נשכח של בומבה צור, עוסק במקומו של האוכל בחיינו.

השיר מספר על מעשה בְּפוֹעֵל היוצא עם משפחתו לבית הבראה, לנוח על חשבון המפעל… מנוחה ההופכת למסע אכילה אינסופי…

…וְאָז הַחֲבֵרָה שָׂרָה הוֹדִיעָה בָּרַמְקוֹל:
הָלוֹ! הַחֲבֵרִים מִתְבַּקְּשִׁים לַחֲדַר הָאֹכֶל!
וְכֻלָּם יָצְאוּ הַחוֹצָה בְּשִׂמְחָה וְצָעֲקוּ:
הֵי! אֹכֶל, קָדִימָה אֹכֶל!
אֹכֶל, קָדִימָה אֹכֶל!
לֶאֱכֹל פֹּה אֶת הַכֹּל
לֶאֱכֹל פֹּה וְלִזְלֹל
אֹכֶל, קָדִימָה אֹכֶל!

ובארוחה השניה או השלישית, כבר אומר הפועל לעצמו: אַתָּה לֹא כָּל כָּךְ רָעֵב, אֲבָל עַל חֶשְׁבּוֹן הַמִּפְעָל אָז-
אֹכֶל, קָדִימָה אוֹכֵל…

מול כל אלה, מציבה היהדות “אכילה” אחרת. אכילה ברוח של “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ”.

• אכילה כ”צורך” ולא כ”ערך”.
• אכילה כ”צורך” ולא כ”תרבות”.
• אכילה לצורך קיום הגוף וחיזוקו, ככלי לייעודים רוחניים.

ובצד כל אלה גם גדרות וסייגים, כפי שאמרנו:

• איסורי האכילה השונים (נבלות, טרפות, דם וכדומה), מסייעים לנו “לשים” את האכילה בפרופורציה הנכונה, בחיינו…
• חלק מן האוכל שלנו (כגון תרומות ומעשרות) עובר לבעלי משרות לאומיות (כהנים ולויים), כתנאי מקדים לאכילה. על כל המשמעות הנובעת מכך… וכן גם מתן צדקה לעני, בבחינת: “הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ…” (ישעיהו נח, ז).
• מערכת נטילת הידיים והברכות לפני הסעודה, מונעים מאיתנו “לחטוף” ולאכול ומקנים לנו הן שליטה עצמית והן נימוס בסיסי…
• ימי הצום למיניהם, מסייעים לנו להתנתק מן הצד הגשמי של חיינו ולהתמקד ביתר קלות בתכנים הרוחניים ובמהותו של היום.

ולכן, לו שלטי הפרסום בלונדון היו בידינו, היינו מנסחים את המסר קצת אחרת:

יש אלוקים! והוא שמח על כך שאנו נהנים בעולמו מן המותר לנו…

הנאה, תוך שמירה על העולם ותוך שמירה על צֶלֶם אֱלוֹהִים הרוחני, הפנימי שלנו…

בברכת שבת שלום

משה רוט