בתחילת פרשתנו מוזכר חטאם של נדב ואביהו, בני אהרון1: “אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה’ וימותו”.



על-פי דברי חז”ל2, היו נדב ואביהו צדיקים גדולים ביותר (עד שמשה ניחם את אהרון באומרו: “רואה אני שהם גדולים ממני וממך”), אלא שחטאו בכך שהתקרבו יותר מדי אל הקדושה, עד שכלתה נפשם ומתו. בכך פעלו נגד רצון-ה’, שהרי רצונו הוא שנשמה תימצא דווקא בעולם-הזה ותפעל בתוכו על-ידי התורה והמצוות.3



בני אהרון מסמלים סוג של מסירות-נפש שאינה חיובית. אמנם זו מסירות-נפש למען ה’ וניסיון להגיע לקרבה עצומה עם האור האלוקי; אולם כאשר הדבר בא על חשבון השליחות האלוקית, נחשב הדבר לחטא, ועל האדם להיזהר ממסירות-נפש כזאת.

להיכנס בשלום

הגמרא מספרת4: “ארבעה נכנסו לפרדס… בן-עזאי הציץ ומת… רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום”. הכניסה ל’פרדס’ היא הניסיון להגיע לדברים קדושים ונשגבים ביותר, רזי התורה וכו’, ועל-ידם – לדבקות עצומה בקב”ה. אצל בן-עזאי היה מצב דומה לזה של בני אהרון – התקרבות יתרה. מרוב צימאונו לאור הקדושה, עבר גבול מסויים ומת. אולם רבי עקיבא “נכנס בשלום ויצא בשלום”.



לכאורה כולם נכנסו בשלום, ורק היציאה הייתה שונה. רומזת לנו הגמרא, שהכניסה היא שקבעה. רבי עקיבא “נכנס בשלום”, ולכן “יצא בשלום”. כשהוא נכנס ל’פרדס’ לא היה לנגד עיניו אלא דבר אחד בלבד – לעשות את רצון ה’. מכיוון שזו הייתה כוונתו בכניסתו, הרי כשהתקרב לגבולות מסוכנים, שהיו עלולים לגרום לו לעבור על רצון ה’ – הצליח להיזהר שלא לעוברם, ו”יצא בשלום”.

לא חיפש

אולם יש דרגה גבוהה אף מזו של רבי עקיבא, וזו דרגתו של אברהם אבינו.5 רבי עקיבא, אף-על-פי שרק רצון-ה’ עמד לנגד עיניו, בכל-זאת שאף למסור את נפשו על קידוש-השם. כפי שאמר לתלמידיו~6 בעת צאת נשמתו על-ידי הרומאים: כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא זה לידי ואקיימנו.



לעומתו, אברהם אבינו לא חיפש כלל מסירות-נפש. הוא לא חשב כלל על זכויות אלה או אחרות. הוא חשב על הקב”ה, ועליו בלבד. כל חייו עסק אברהם אבינו בדבר אחד – בפרסום שמו של ה’ בעולם. אם פעילות זו חייבה מסירות-נפש – מסר את נפשו, משום שזה היה כורח המציאות, אך לא משום שחיפש את זכותמסירות-הנפש.

לחשוב רק על ה’

דרכו זו של אברהם אבינו מאירה לכולנו את הדרך – לא לחשוב כלל על עצמנו ועל ‘זכויות’ כאלה או אחרות. להתמסר בכל לב ונפש לעסוק אך ורק במילוי רצון-ה’, על-ידי עשיית כל דבר לשם-שמים ובבחינת “בכל דרכיך דעהו”.7



גישה כזאת מבטיחה “כניסה בשלום” וממילא גם “יציאה בשלום”, וזו עבודת ה’ שלמה.



(מאת הרבי מליובאוויטש)