גליון “ויקרא” (גליון 24 שנת תשע”ד, ו’ אדר ב’ תשע”ד 8/מרץ/2014)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “ויקרא” – בסוד מעשה הקורבנות

נעמי שמר בשירה “האורח” (מילים ולחן), עוסקת בסוגית הכנסת האורחים:



אִם בַּשַּׁעַר יֵשׁ אוֹרֵחַ

שֶׁנַּחַת מֵעֵבֶר יָם

מָה נַצִּיעַ לָאוֹרֵחַ

בְּבוֹאוֹ מִשָּׁם?

שֵׁב אִתָּנוּ, זֶה הַבַּיִת

תְּרִיס פָּתוּחַ לַמִּדְבָּר

שֵׁב אִתָּנוּ כְּבֵן בַּיִת

לֹא כְּהֵלֶךְ זָר…

מָה נַצִּיעַ לָאוֹרֵח, בְּבוֹאוֹ מִשָּׁם, שואלת המשוררת.



לאחר שהמשוררת עוסקת בצדדים המעשיים של הכנסת האורחים – במאכל ובמשקה, היא חותמת בהכרזה: שֵׁב אִתָּנוּ כְּבֵן בַּיִת, לֹא כְּהֵלֶךְ זָר…



הדבר החשוב אותו ניתן לאורח, הוא תחושת הביתיות. זוהי הכנסת האורחים האמיתית.



ומאידך, מי שנותן לאורח שלו רק מאכל ומשקה, אך לא מקנה לו את תחושת הקירבה של בֵּן בַּיִת ונותן לו להרגיש כְּהֵלֶךְ זָר, לא באמת הכניס אותו אל ביתו ואל ליבו.



בשבוע שעבר סיימנו את קריאת חומש “שמות” והשבת אנו מתחילים את החומש השלישי – חומש “ויקרא”, חומש העוסק בעבודת הקורבנות במשכן.



בשפת היום יום, אנו משתמשים במילה קורבן כדי לתאר אדם מותקף, סובל מעונה ופגוע. אולם, למילה קורבן יש גם משמעות נוספת.



קורבן הינו מַתַּת, המבטאת ויתור.



מתנה שנועדה ליצור קירבה.



הַקְרָבָה מצד הנותן, שנועדה ליצור קירבה עם המקבל.

וכך פותחת פרשתנו – פרשת “ויקרא” ומכריזה: “…אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה’…” (ויקרא א, ב).



אחד מסוגי הקורבנות הינו קורבן של יחיד – קורבן נדבה.



קורבן של נתינה, שכל מטרתו הינה התקרבות לקב”ה. וכדי שזה יקרה, הקורבן צריך להיות “מִכֶּם” – מן הלב ולא רק מן הכיס…



וקשה הדבר. בניגוד לאורח הנהנה מן המטעמים המוגשים לפניו, איזו הנאה יש לקב”ה מן הקורבנות המוקרבים לפניו?!



והתשובה היא, שלקב”ה אין כלל צורך ורצון בעדרי הקורבנות.



הנתינה האמיתית שלנו אינה הקורבן. הבהמה הינה רק האמצעי בעזרתו אנו יוצרים את הקירבה אל ה’. הקורבן הוא רק הכלי להבעת האהבה והיראה שלנו כלפי “בעל הבית” שלנו…



בעוד שבשיר “האורח”, הופכת המַתַּת של בעל הבית, את ההלך הזר לבן בית, הרי שבמעשה הקורבנות התמונה הינה שונה משהו.



כאן, אנו – אורחיו של הקב”ה בעולם הזה, מכניסים אותו (את בעל הבית..) אל עולמנו בעזרת המַתַּת והקורבן. קורבן המעיד על רצון להתקרב. קורבן המעיד על רצוננו לקיים את חיינו לאור האידיאלים האלוקיים.



ומי שרואה את הקורבן כמטרה וכעיקר ולא ככלי וכאמצעי, מפספס את הכל.



לאלה שחשבו שאפשר להביא קורבן “מן הכיס” ולהמשיך הלאה…. אמר הנביא מיכה: “הֲיִרְצֶה ה’ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן..”?! (מיכה ו, ז).



ותשובתו של הנביא לשאלה הזאת היא, לא ולא!!!



תכלית הקורבן היא התקרבות אל הקב”ה, אל עולמו ואל ערכיו הרוחניים.



ומהם ערכים אלה? מהו ה”טּוֹב” הנדרש מאיתנו?



עונה הנביא ואומר: “…וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹהֶיךָ” (שם, ח).



צדק חברתי (משפט), גמילות חסדים עם הזקוקים לכך (מתן בסתר ובצנעה…) והתנהגות אישית צנועה וראויה, אלה הם המפתחות העיקריים ליצירת חברה מתוקנת ויצירת הקירבה אל הקב”ה (דברים התלויים זה בזה…).



שתי פנים לקורבן, מחד זוהי דרכנו לתת מתת, להודות ולהתקרב אל ה’. ומאידך, זוהי דרכו של הקב”ה להזכיר לאדם את אפסותו ואת קוצר ימיו, לבל יתגאה ו”ידרוס” את סביבתו…



עד עתה, עסקנו במילת המפתח “מִכֶּם”, המופיעה בפסוק.



כעת נפנה לעסוק במילת מפתח חשובה נוספת, המילה: “אָדָם”.



התורה משתמשת בכוונה תחילה במילה “אָדָם”, תוך פניה כללית לאנושות כולה. כל אדם באשר הוא, ולאו דווקא מישראל, מוזמן להביא קורבן ולהתקרב אל ה’.



היהדות אינה כת פרטית. עיסוקה הוא ברוח האנושית כולה, כדברי הנביא ישעיהו: “…כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים” (נו, ז).

הקב”ה עושה רבות כדי לארח ולקיים אותנו כראוי בעולמו.



והשאלה המונחת לפתחנו היא, האם אנו יודעים כיצד לתת לקב”ה (ולתורתו…) “מקום” ראוי בעולמנו שלנו…

בברכת שבת שלום


משה רוט