בפרשת השבוע אנו קוראים על ציוויים רבים שנאמרו למשה רבנו בעניין המשכן וכליו, אך למרבה הפלא, הפרשה כאילו מתחמקת בעקיבות מלהזכיר את שמו של משה. זו הפרשה היחידה בתורה (מלידת משה ועד ספר משנה תורה, שנאמר מפי משה עצמו) שאין שמו של משה רבנו מוזכר בה אפילו פעם אחת!



מסבירים המפרשים1, שבכך נתקיימו דברי משה רבנו אשר ביקש למחוק את שמו מהתורה אם ייפגע עם-ישראל בעקבות חטא העגל. משה אמר אז לקב”ה2: “אם תישא חטאתם (הרי טוב), ואם אין (ואם לא) – מחני-נא מספרך אשר כתבת”. דברי צדיק, אפילו הם נאמרים על-תנאי, מותירים רושם.3 לכן, אף שהקב”ה קיבל את שתדלנותו של משה למען עם-ישראל, בכל-זאת נמחק שמו של משה מפרשה אחת בתורה, היא פרשת תצווה.

הדבר היקר ביותר

אפשר להבין בנקל, שהתורה הייתה הדבר היקר ביותר בעיני משה. כל מהותו הייתה התורה, ולכן היא נקראת על שמו – ‘תורת-משה’.4 ברור לכל בר-דעת, כי משה רבנו לא היה מוכן לוותר על שמו שבתורה תמורת כל הון שבעולם. לא קיים דבר שבעבורו היה משה רבנו מוותר על שמו שבתורה.



כל זה נכון, עד שהדברים מגיעים לעם-ישראל.5 כאשר גורלו של עם-ישראל הועמד בסכנה, לא היסס משה לוותר על הדבר היקר לו ביותר, על שמו שבתורה, ובלבד שבני-ישראל לא ייפגעו.



מעשהו זה של משה רבנו ממחיש לנו את הקשר העמוק שלו עם עם-ישראל. לכאורה, היו לו כל הסיבות הטובות לעמוד מן הצד. החטא עצמו היה חמור ביותר: עם שזה עתה חזה בהתגלות האלוקית המופלאה ביותר על הר-סיני, הולך וממיר את אלוקיו הנצחי בעגל-הזהב! שנית, משה כלל לא היה עם העם בעת החטא, שהרי שהה על ההר. ובכל-זאת עמד משה רבנו וביקש מהקב”ה לסלוח לעם-ישראל, ועד כדי כך שהודיע, כי אם הקב”ה לא יסלח להם, הוא מבקש למחוק מהתורה את שמו.

למעלה מהתורה

משה כאילו אומר לקב”ה: אם התורה אינה מאפשרת לסלוח לעם-ישראל על חטא העגל, אני מבקש למחוק את שמי מהתורה ובכך להביא לידי ביטוי את הקשר העמוק עוד יותר ביני לבין עם-ישראל ובין עם-ישראל לבינך, הקב”ה. ככל שעמוק הקשר בין משה רבנו לבין התורה ובין עם-ישראל לבין התורה, אין הוא מגיע לעוצמת ההתקשרות שלהם עם הקב”ה בכבודו ובעצמו.



מסירות-נפש זו של משה רבנו הביאה את הסליחה לעם-ישראל. שכן, כאשר עורר משה רבנו את הקשר העמוק והעצמותי שבין הקב”ה לעם-ישראל (שעומד אפילו מעל לתורה), הרי מבחינת הקשר הזה יכולה לבוא כפרה גם על חטא העגל.



ומכאן אנו יכולים ללמוד אהבת-ישראל מהי. זו אהבה אפילו למי שחטאו בחטא כחטא העגל. ואהבה ללא סייגים, עד כדי מסירת הדבר היקר ביותר – השם שבתורה – בעבור העם. זו גדולתו של נשיא ישראל הראשון, וכך נהגו ונוהגים כל נשיאי ישראל שבאו אחריו, בכל דור ודור.



(מאת הרבי מליובאוויטש)