גליון “תצוה” (גליון 20 שנת תשע”ד, ח’ אדר א’ תשע”ד 8/פברואר/2014)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “תְּצַוֶּה” – בסוד “שפת הצבעים”

במהלך המלחמות הנפוליאוניות שהחלו בסוף המאה ה- 18, נותק הקשר בין לונדון לפריז. וכך, נותקו נשות החברה הגבוהה הלונדונית מפריז – ‘בית היוצר’ של האופנה. מתברר, כי בין הפריטים המבוקשים ביותר שהוברחו לאורך תעלת למאנש במהלך המלחמה, היו בובות קטנות שהדגימו לנשות לונדון, מהי האופנה העדכנית של פריז…



גם כיום, האופנה היא תכתיב חברתי של מה “נכון”, מה “יפה”, מה “נחשב” ומה “עדכני” בתחומי הביגוד, הריהוט, עיצוב הפנים והאומנות.



בצד האופנה, מתקיים גם ‘קוד לבוש’, המגדיר בנסיבות מסוימות ובחברות מסוימות, מה ראוי ומה רצוי. תחת כותרת זו, נפגוש את גלימות עורכי הדין, את הדרישה ללבוש הולם מנותני שירות לקהל, לבוש ייצוגי כתנאי כניסה לאירועים שונים (טוקסידו ועניבת פרפר…), תלבושת אחידה בבתי הספר וכמובן גם את המדים של בעלי התפקיד השונים (שוטרים, חיילים, כבאים ועוד).



פרשתנו – פרשת תצוה, עוסקת בהכנת בגדי הכהנים, ככתוב: “וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת” (שמות כח, ב).



הבגד הראשון בהיסטוריה, שימש את אדם וחווה לכיסוי גופם. אך עם הזמן, הפך הבגד גם לפריט אופנתי המושך תשומת לב ואף מבטא רעיונות שונים בעזרת סמלים, צבעים וכתוביות.



לעומת זאת, בגדי הכהנים אינם פריט אופנתי, אלא מעין מדים – בגדים המסמלים תפקיד וייעוד, ככתוב: “לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת”. בגדים מפוארים, המביעים את חשיבות התפקיד של עבודת הקודש לפני ה’. מדים יעודיים, אותם לבשו הכהנים רק בעת עבודת הקודש במשכן ובמקדש.



גם כאן, כמו בכל שאר מעשה המשכן וכליו, הכתיב הקב”ה את צורתם וצבעם של בגדי הכהונה.



וקשה הדבר, מדוע הקב”ה לא השאיר לנו כאן את חופש היצירה ה”אופנתי”?!

עבודת הקודש של הכהנים, נועדה להדגיש את הפן הערכי/רוחני/מהותי, שבחיי המעשה ובעזרתו, לחבר בין שמים וארץ ובין קודש לחול.



אשר על כן, בגדי הכהנים – ה”מדים”, מסמלים הן את המצב המצוי של האדם – מהותו ואופיו והן את המצב הרצוי שלו – את ייעודו הרוחני. ואכן, סמליות זו, באה לידי ביטוי בצבע הבגדים ובחומרי הגלם שלהם.



כדי לפענח ולהבין, כיצד רעיונות גדולים אלה באים לידי ביטוי בפרטי הביגוד של הכהנים, עלינו להיעזר בשפת ה-איקונוגרפיה (אייקון – צלמית, סמל חזותי) של התורה – שפת הסמלים והרמזים (המידות, החומרים והצבעים…), שאת סתריה פענחו לנו חכמי ישראל (ראה מאמרנו לפרשת תרומה תשע”ד – גליוננו הקודם).



רבי יהודה הלוי, בספרו “הכוזרי”, מחלק את ברואי העולם לדרגות שונות.



• דומם – דרגת הקיום הנמוכה ביותר – חומרי היסוד שמהם בנוי העולם.

• צומח – נבראים בעלי יכולת “טבעית” של: אכילה, גדילה והִתְרַבּוּת.

• חי – נבראים בעלי יכולת “נפשית” של: תנועה, רצון, מידות וחושים.

• “מְּדַבֵּר” (האדם) – נבראים בעלי יכולת “שכלית” ובעלי בחירה החופשית.

אולם, רבי יהודה הלוי אינו עוצר כאן. הוא מוסיף לסולם הבריאה דרגה נוספת, את ה- יהודי. את האנשים בעלי ה”ענין האלוקי”. את אלה שמקדישים את חייהם לקשר עם ריבונו של עולם.



האדם הינו יצור מורכב ונכללים בו כל ההיבטים הללו, גם יחד.



יש בו הן את הַפַּן הקיומי – טבעי (אכילה גדילה והתרבות) – בבחינת “צומח” והן את הַפַּן ה”חי” – הנפשי (תנועה, רצון, מידות וחושים). ומעל אלה, ישנו גם הַפַּן האנושי – הַמְּדַבֵּר וְהַשִּׂכְלִי.



כל ההיבטים הללו גם יחד (כולל ה”מצוי” ו”הרצוי”), באים לידי ביטוי בחומר הגלם של הבגדים ובצבעיהם.



בגדי הכהנים היו עשויים מחומרי גלם בארבעה צבעים שונים: “…וְאֶת הַתְּכֵלֶת (צמר צבוע תכלת) וְאֶת הָאַרְגָּמָן (צמר צבוע באדום “מלכותי”) וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי (צמר בצבע אדום שהופק מתולעת השני) וְאֶת הַשֵּׁשׁ (פשתן לבן)” (שמות כח, ה).



את רמת הקיום הבסיסית – הטבעית של האדם – רמת ה”צומח” (אכילה, גדילה והִתְרַבּוּת), מסמל הפשתן שמקורו מן הצומח. צבעו הלבן, מסמל את הטוהר, השליטה עצמית והעידון מוסרי, הנדרשים מן האדם בהיבט “גשמי, זה של חייו.



לאחר שסיימנו את היבטי ה”צומח”, נעבור לרמות ה”חי” הגבוהות יותר. בעוד שרמת ה”צומח” סומלה על ידי הפשתן שמקורו מן הצומח, באות הרמות הגבוהות יותר שבאדם – רמות ה”חי” לידי ביטוי, על ידי הצמר שמקורו מן החי, בגוונים שונים.



את רמת הקיום ה”נפשית” של האדם – רמת ה”חי” (תנועה, רצון, מידות וחושים), מסמל צבע השני האדום – צבע החיים, צבע הדם.



את רמת ה”חי” הנעלה יותר, של האדם כ”חושב”, כ”מבין” ובעל בחירה חופשית, מסמל עוד צבע אדום ממשפחת הדם, אך אדום “אצילי” – הארגמן (המסמל את השיפור והעלייה, ביחס לרמה הקודמת).



את ההיבט הרוחני – ה”יהודי” שבאדם, מסמל צבע התכלת (צבע הרקיע) , הרומז אל הַפַּן האלוקי של חיינו. אל היסוד האלוקי הטבוע בנו – בחיי האדם ובחיי העם. את הברית שכרת הקב”ה עם הבריאה כולה ועם עם ישראל בפרט. ברית החודרת אל כל תחומי החיים שלנו ומעצבת אותם (על פי ביאורו של הרש”ר הירש, שמות כה).



מכלול הצבעים הללו, מתאר הן את האדם במצבו הטבעי והן את היעד הרוחני, אליו הוא מוזמן לטפס – אל הלבן של הטוהר ואל התכלת הרקיע, המסמל את הקודש – את “כסא הכבוד”.



טלי שורק בשירה “קופסת הצבעים” (לחן: קובי אושרת), עוסקת בתחושות השמחה והעצב שהצבעים גורמים לנו ובסמליותם של הגוונים השונים.



הָיְתָה לִי קֻפְסַת צְבָעִים

זוֹהֲרִים, נְעִימִים וְנָאִים.

הָיְתָה לִי קֻפְסָה שֶׁל צְבָעִים יָפִים

צְבָעִים קָרִים, צְבָעִים חַמִּים.

הָיֹה, הָיָה לִי כָּתֹם.

הָיָה כָּתֹם שֶׁל שִׂמְחַת חַיִּים.

הָיָה לִי יָרֹק שֶׁל לִבְלוּב וּפְרִיחָה.

הָיָה תָּכֹל שֶׁל שָׁמַיִם בְּהִירִים.

הָיָה וָרֹד לִי שֶׁל חֲלוֹם וּמְנוּחָה…

המשוררת השתמשה בצבעים ה”חיוביים” שברשותה – הנְעִימִים וְנָאִים, וציירה לנו עולם שֶׁל שִׂמְחַת חַיִּים, שֶׁל לִבְלוּב וּפְרִיחָה, שֶׁל חֲלוֹם וּמְנוּחָה…



לעומת זאת, את הבא בשערי המשכן, או את הלומד כיום את פרשיות המשכן, מקבלת תמונה “אמיתית” ומורכבת יותר. יש בה את האדום ה”חי” של הדם, אך יש בה גם קריאה אל האדם, “להרים” את עצמו, את האדם שבו, אל יעודו – אל הלבן (שליטה עצמית ועידון מוסרי) ואל התכלת – אל הקשר הרוחני, השוטף והקבוע, עם אלוקיו.



את התמונה הזאת של אישיותנו – של מצוי ורצוי, של טבע וייעוד, “צייר” לנו הקב”ה, ו”הצפין” אותה בתוך פרטי המבנה של המשכן וכליו והשאיר לנו להוסיף לה (ולאישיותנו) במו ידינו – מתוך עבודה עצמית, את גווני הלבן והתכלת.



את הצבע הלבן – על ידי שליטה עצמית ועידון מוסרי ואת התכלת, על ידי הקשר הרוחני, השוטף והקבוע, שלנו עם ריבונו של עולם…



כל אחד מאיתנו, מוזמן בזה לקחת את המכחול ולהתחיל “לצבוע” את חייו בגוונים של שִׂמְחַת חַיִּים, השלובה בעבודה עצמית ואישית…



וכך, מתברר כי פרשיות בניית המשכן וכליו הארכניות וה”עלומות” משהו, הינן בעלות מסר “צבעוני” ועכשווי, הרלבנטי לכל אחד מאיתנו, גם כאן ועכשיו…

בברכת שבת שלום,

משה רוט