גליון “משפטים” (גליון 18 שנת תשע”ד, כד’ שבט תשע”ד 25/ינואר/2014)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “משפטים” – “מורה לחיים”

בשנת 1995, פתחה ממשלת ישראל במסע פרסום שנועד לשפר את מעמדם ותדמיתם של המורים בישראל, תחת הכותרת והסיסמה: “מורה טוב, מורה לחיים”. מימרה זו, נועדה להציג את המורה לא רק כמי ש”מעביר חומר” אלא כמחנך, מדריך ודמות להערכה ולחיקוי, שתלווה את החניך הלאה בחייו גם שנים רבות לאחר שיצא משערי בית הספר.



במהלך הקמפיין (מסע הפרסום), הופיעו אישי ציבור וידוענים וסיפרו בהערכה רבה על מורי העבר שלהם, המשמשים להם עד היום כדמויות מופת והשראה.



אולם, במאמר זה נעסוק במטלה הבסיסית ביותר של המורה – ההוראה.



מיד לאחר מעמד הר סיני, מתחיל משה רבנו ללמד את העם את חוקי ומשפטי התורה המגדירים אופן התנהגות ראוי בעבודה, במסחר ובכל תחומי החיים. בכך עוסקת פרשתנו – פרשת “משפטים”. ולכן, פרשתנו פורשת בפנינו הזדמנות מרתקת, להכיר את דרך הלימוד והעברת התורה ממשה רבנו אל העם.



הפסוק הפותח את פרשתנו אומר: “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם” (שמות כא, א).



כאשר הקב”ה מצווה את משה ללמד את בני ישראל את משפטי התורה, הוא אינו משתמש בלשון של לימוד, הוראה, הקניית ידע, או שינון, אלא בלשון חדשה – “לשים” את הדברים.



וכך מסביר רש”י (שם), מדוע נקטה התורה דווקא בלשון: ” אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם”.



אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב’ או ג’ פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.



משה רבנו נדרש למסור את התורה לעם ישראל, לא רק כטקסט שעליהם לשנן ולדעת אותו. עליו לפרש ולבאר להם את מהות ומשמעות הדברים: “להבינם טעמי הדבר ופירושו”.



עליו “להנגיש” את התורה לעם. להפוך את הטקסט האלוקי ל”נגיש” ומובן, לעומקם של דברים.



בין השורות ניתן לשמוע כי חובתו של משה איננה רק ללמד את העם. מבחנו אינו מבחן המאמץ והמעשה, אלא “מבחן התוצאה”. עליו לטרוח ולעמול, עד שהעם ידע ויבין את הדברים.



תיאור מרתק של דרכי העברת התורה ולימודה, נותן הרמב”ם בתחילת הקדמתו לפירושו למשנה (על פי עירובין נד, ע”ב). בדבריו הוא מתאר כיצד בכל פעם שמשה רבנו קיבל מן הקב”ה מצווה חדשה, החל סבב של לימוד, המתואר להלן:



• הכשרת מורים: סבבי הלימוד הראשוניים היו פרטניים ובהם הכשיר משה רבנו באופן אישי, את “צוות המורים”: את אהרון ובניו ואת שבעים הזקנים (החכמים שסייעו למשה רבנו בהנהגת העם ולימים הפכו לחברי הסנהדרין).


• “הלמידה”: העם זכה ללמוד כל מצווה ארבע פעמים, כל פעם מ”מורה” אחר. פעם מפי משה ופעם מפי אהרן ושלישית מפי בניו ורביעית מפי הזקנים. כאשר יש להניח שבכל סבב הוראה, הוצגו הדברים באופן קצת שונה, בהתאם ל”מורה”, לאישיותו ולסגנון ההוראה שלו (כמובן, מבלי לפגוע במהות הדברים, דיוקם ושלמותם).

ועדיין הלמידה לא הסתיימה. “ואחרי כן היו כל העם הולכים ללמד איש לאחיו מה ששמעו מפי משה, וכותבים המצווה ההיא במגילות. וישוטו (ילכו) השרים על כל ישראל ללמוד ולהגות, עד שידעו בגרסה המצווה ההיא (ידעו אותה בעל פה) וירגילו לקרותה. ואחר כך ילמדום פירושי המצווה ההיא…”.



• הלימוד נמשך כ”שיחת היום” בבית ובכל התכנסות.

• הזקנים הסתובבו ברחבי המחנה, חזרו על הדברים וענו על שאלות.

• ורק אחר כך, בסופו של דבר, אחרי שלב הלימוד והשינון, הגיע תורה של ההעמקה – לימוד פירושי המצווה.



סבב הלמידה הזה (שנעשה בעל פה), יכול להוות דוגמה ומופת של תהליך למידה סדור, שיש בו כמה חזרות על ידי מורים שונים, שינון וחזרה, לימוד בחברותא, וכמובן גם מתן תמיכה ומענה שוטפים ומתמשכים על ידי צוות ההוראה.



ונסיים בשירו של קובי לוריא “ללמוד” (לחן: מתי כספי) העוסק בסולם הלמידה:



יֵשׁ לָלֶכֶת כָּל הַזְּמַן קָדִימָה,

לְמַצּוֹת אֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה,

לְחַבֵּר כָּל קַו וְכָל קָטוּעַ,

לְלַבֵּן אֵת לֵב הַבְּעָיָה,

וְלָצֵאת רַק אִם הַכֹּל יָדוּעַ

מִנְּקֻדָּה אֶל נְקֻדָּה שְׁנִיָּה…

…רַק לְהַתְמִיד וּלְהַתְמִיד,

וְאָסוּר לְהַפְסִיק לִלְמֹד,

יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה לִרְאוֹת


כאשר התלמיד מצידו רוצה ללמוד לְלַבֵּן אֵת לֵב הַבְּעָיָה… וּלְהַתְמִיד והמורה מצידו שם את החומר לפני התלמידים כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם (ברמה השווה לכל נפש), אזי יש סיכוי טוב שתהליך הלמידה אכן יצליח.



ומורה מסור, הוא בהחלט דוגמה טובה כ”מורה לחיים”. כזה אכן היה משה רבנו. לא רק מנהיג אלא גם מורה טוב – “מורה לחיים”…

בברכת שבת שלום,

משה רוט