אנכי ה’ אלקיך

(שמות כ,ב)


מעמד הר-סיני, שבו נתגלה הקב”ה לעיני כל ישראל ומסר להם את התורה, נפתח בדיבר הראשון1: “אנוכי ה’ אלוקיך וגו'”. אומר על כך המדרש2: “אנוכי – לשון מצרי”.



דבר זה מעורר פליאה רבה ביותר: הרי עשרת הדיברות הם “כללות כל התורה” – הם מרכזים ומתמצתים את התורה כולה. בהם עצמם, שני הדיברות הראשונים מקודשים עוד יותר, שכן “אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו”.3מבין שניהם, הדיבר הראשון הוא בדרגה עליונה עוד יותר, והמילה הראשונה – ‘אנוכי’ – מתייחסת לעצמותו של הקב”ה ממש (הגמרא אומרת4, ש’אנכי’ ראשי-תיבות: אנא נפשי כתבית יהבית – אני את עצמי כתבתי ונתתי). אם-כן, איך ייתכן שדווקא מילה זו באה בלשון מצרי?!

המטרה מחייבת

כדי להבין זאת, יש להתעמק תחילה במהות ובמטרת כל ההתגלות האלוקית על הר-סיני. התורה לא ניתנה רק כדי לשמור על קדושתה של לשון-הקודש; לשם-כך בלבד לא היה צורך בכוח המופלא של מעמד הר-סיני. הקב”ה ירד על הר-סיני כדי שאפשר יהיה לקדש ולהעלות את הדברים השפלים והירודים ביותר – את ה’לשון מצרי’.



גם לפני מתן-התורה למדו תורה; גם קודם-לכן הייתה קיימת קדושה. אך מטרתו של מעמד הר-סיני הייתה לחבר את הקדושה עם המציאות הגשמית; לקדש ולרומם גם את הדברים הרחוקים לגמרי מעולמה של תורה וקדושה. ומאחר שזו התכלית והמטרה, בא הדבר לידי ביטוי מיד במילה הראשונה של עשרת הדיברות – כדי לתת את הכוח לחבר ‘לשון מצרי’, שמסמל את הדיוטה התחתונה ביותר, עם שיא הקדושה – עם הקב”ה עצמו.

הדרך אל הקב”ה

ההתלבשות של הקב”ה עצמו ב’לשון מצרי’ באה ללמד, שהדרך אליו עוברת דווקא בתוך הדברים הנחותים והירודים. ככל שההתעסקות בתורה ובתפילה (‘לשון-קודש’) תהיה גדולה וחשובה, מגיעים על-ידה לקדושה מוגבלת בלבד. לעומת זאת, אל הקב”ה בכבודו ובעצמו מגיעים דווקא על-ידי “למצרים ירדתם”5 – על-ידי העלאת הדברים הגשמיים, הנחותים, לקדושה.



דווקא כאשר יהודי יוצא מד’ האמות של התורה והתפילה, ועוסק בדברים גשמיים על-פי התורה – הוא מגיע אל הקב”ה עצמו וממלא את רצונו ואת התכלית העיקרית של הבריאה ושל מתן-התורה.

לרומם את הגשמיות

לא די בכך שיהודי עוסק בתורה ובתפילה ובקיום המצוות; עליו להגיע ל”בכל דרכיך דעהו”6 – לקדש גם את חייו הגשמיים היום-יומיים, שאף בהם תתגלה הקדושה (“דעהו”).



וצריך לדעת, שאין זה פרט שולי וטפל, אלא בזה מתבטאת מטרת התורה כולה, ודווקא כך יכול האדם להתקשר עם הקב”ה עצמו – “אנוכי מי שאנוכי”.7



(מאת הרבי מליובאוויטש