גליון “בשלח” (גליון 16 שנת תשע”ד, י’ טבת תשע”ד 11/ינואר/2014)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “בשלח” – “עם נולד”

בשנת 1986 כתב אלון אבידר את השיר “עם אחד שיר אחד” (לחן: דוד קריבושי). השיר בוצע יחד על ידי קבוצה גדולה של כ – 50 מאומני ישראל. אומנים שרצו לעשות צדקה וחסד ותרמו את הכנסות השיר, לטובת נכים ומוגבלים. שיר שהמסר שלו הוא “כולנו ביחד למען כולם”.



עַם אֶחָד עִם שִׁיר אֶחָד

הַמַּנְגִּינָה לְעוֹלָם תִּשָּׁאֵר,

עַם אֶחָד עִם שִׁיר אֶחָד

נָשִׁיר לָכֶם כִּי אַתֶּם לֹא לְבַד

כֻּלָּנוּ בְּיַחַד לְמַעַן כֻּלָּם,

בְּתִקְוָה שֶׁנַּגִּיעַ וְיִשְׁמַע הָעוֹלָם…



מהו עַם וכיצד הוא נוצר?



ומהי המנגינה הזאת, שלְעוֹלָם תִּשָּׁאֵר?



פרשתנו – פרשת “בשלח”, פותחת בפסוק: “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם…” (שמות יג, יז).



כאשר ירדנו למצרים, היתה זאת “משפחת יעקב ובניו”, שמנתה 70 נפש בלבד. וכעת ביציאה, אנחנו כבר עַם!



• הראשון שקרא לנו עם, היה פרעה, שהביע את חששו מכך שמשפחת בני יעקב הולכת וגדלה: “וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ” (שמות א, ט) ובכך הוא התייחס למאפיין הראשון של עם – הגודל והכמות.


• בהמשך הדרך, זוכה עם ישראל להיקרא בשם עַם בפתח פרשתנו, כאשר עם ישראל יוצא לחירות – “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם…”. והנה לנו, המאפיין השני של העם – חירות.

• ושוב, זוכה עם ישראל לשם עַם, במעמד חידוש הברית עִם ה’ בהר גריזים והר עיבל. ברית שהיא חידוש והמשך של מעמד הר סיני. חידוש הברית עם הקב”ה ויעודו של עם ישראל. ככתוב: “הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ (שוב) לְעָם לה’ אֱלוֹהֶיךָ”. האידיאלים האלוקיים (התורה), הם ההופכים אותנו לעם. והנה לנו המאפיין השלישי של העם – מהות.



אלה אם כן, סימניו של העם: כמות (יותר גדול ממשפחה או משבט), חירות פיזית ו(מעל לכל) מהות (חירות רוחנית, מטרה ויעוד בחיים)!



וכעת, נעסוק בתהליך, שבעזרתו הפכה משפחת העבדים ל- עַם.



ממש לפני היציאה ממצרים, הקריב עם ישראל ואכל את קורבן הפסח. הרב הירש (פרשן, מחנך וממנהיגי יהדות גרמניה) מלמד אותנו, כי הקורבן הזה בנוסף להיותו פעולה “דתית”, גם יצר מציאות פיזית חדשה בשטח – במציאות.



עבד קנוי לאדונו ולכן, מה שקנה עבד, שייך לאדונו. והנה הקב”ה מצווה על בני ישראל, לקחת את השה ולעשות בו קניין עבור עצמם ואף בניגוד לרצון האדון.



בצו ה’ “וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה…” (שמות יב, ג), לקח כל אדם שֶׂה עבור בני ביתו. בכך העניק להם הקב”ה בגלוי לעיני אדוניהם, אישיות ורכוש. היכולת לעשות קניין ולהחזיק רכוש, היא שהפכה כל אחד מהם, מעבד לאִישׁ.



לאחר שחיטת השה כקורבן, ישבו בני המשפחה לאכול אותו יחד – בחבורה.



וכך מתלכדת לה המשפחה מתוך האכילה המשפחתית – “שֶׂה לַבָּיִת” (שם). ומתלכדים גם יחד, דור האבות, הבנים והנכדים, בבחינת “שֶׂה לְבֵית אָבֹת” (שם) – לבית אב אחד.



ומהו איפה הדבק המאחד בין הבתים והמשפחות השונות ומלכד אותם לעם אחד?



“וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ…” (שם, ד). כאשר לאדם יש משפחה קטנה שאינה יכולה לסיים את אכילת כל בשר הקורבן בזמן, הוא מצרף ומזמין לחבורתו את שכנו או את שכניו גם יחד ומצרפם לחבורתו.



המזמין “עושה טובה” וגומל חסד עם מוזמניו והם עושים עמו חסד, בכך שהם מסייעים בידו לסיים את אכילת הקורבן במועדו.



השותפות, האיכפתיות, העזרה לזולת, הצדקה והחסד, הם המחברים ומלכדים את המשפחות לעם.



והנה, כך (בעזרת קורבן הפסח), ליכדם דבר ה’ בונה המדינה! (כן, אלה המילים בהן השתמש הרב הירש, שנולד וחי בגרמניה, 140 שנה לפני קום המדינה!).



ציווי זה, הוא שבונה את העם, שהוא התשתית האנושית של המדינה…



כך, בעזרת קורבן הפסח, מלמד אותנו הקב”ה שעלינו להיות ל”אומה” בעלת צביון “חברתי”.



אם כן, מהי המנגינה הזאת, שלְעוֹלָם תִּשָּׁאֵר?



אולי זוהי ה”מנגינה” של העזרה ההדדית והחסד לזולת. זהו השִׁיר אֶחָד, שהופך אותנו לעַם אֶחָד. וכל שנותר לנו לעשות, הוא להמשיך את מסורת אבותינו, כדי ש הַמַּנְגִּינָה (הזאת) לְעוֹלָם תִּשָּׁאֵר…



כי כֻּלָּנוּ בְּיַחַד לְמַעַן כֻּלָּם… רק כך נוכל להיות עַם אֶחָד. לצלוח יחד את הקשיים והניסיונות העוברים עלינו מחד ולמלא את יעודנו, שליחותנו ותפקידנו כ”עם סגולה”, כדוגמה ומופת לעמים, בבחינת: בְּתִקְוָה שֶׁנַּגִּיעַ וְיִשְׁמַע הָעוֹלָם…

בברכת שבת שלום,

משה רוט