גליון “וישב” וחג החנוכה (גליון 9 שנת תשע”ד, כ’ כסלו תשע”ד, 23/נובמבר/2013)



ב”ה

“נקודה טובה” לפרשת “וישב” – “אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ”

פרשתנו – פרשת “וישב”, מהווה נקודת שבר, ביחסי הָאַחֲוָה בעם ישראל.



יעקב אבינו שולח את יוסף בן הזקונים שלו, האהוב וה”מועדף”, כדי לראות מה שלום אחיו הנמצאים בשטחי המרעה.
כאשר יוסף הולך בדרכו ומחפש את אחיו הרועים, הוא פונה לעוברים ושבים ואומר: “אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ” (בראשית לז, טז) – ביטוי המביע לא רק בקשת איתור מיקום גרידא, אלא גם ובעיקר בקשה של חיפוש אחר הָאַחֲוָה והקשר המשפחתי, שכה חסר לו…



ומה התשובה שיוסף מקבל מן העוברים ושבים? “וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה…” (שם יז). ביטוי שבמשמעותו העמוקה היא: “נָסְעוּ מִזֶּה” – נסעו והתרחקו מן האחווה (וממך…) ואינם רואים עוד את עצמם כְּאַחֶיךָ (רש”י).



בסופה של “מערכה” זו, (שאינה סופית…) האחים, שלהם מערכת יחסים קשה ומורכבת עם יוסף (שהרי יוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם), מחליטים לבסוף (לאחר שהצעות ה”חיסול” הורדו מן הפרק…) לסלק את יוסף – האח השנוא מן התמונה ומוכרים אותו כעבד לשיירת סוחרים ומטעים את יעקב אביהם לחשוב כי: “חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף” (שם לז, לג).



מכאן ואילך, מידי פעם, מידי כמה דורות, או כמה שנים, חוזרת שנאת האחים ומרימה את ראשה. מתחים, כעסים, פילוגים, סכסוכים, פוליטיקה מקומית או ארצית, ויכוחים אידיאולוגיים או פרסונליים (אישיים), הגורמים לפירוד ולסילוקה של ה”הָאַחֲוָה” בציבוריות היהודית והישראלית. ולפעמים, לא עלינו, מגיעים הדברים אף לידי שפיכות דמים.



בימים אלה של חג החנוכה, נזכיר את מלחמת האחים בין הורקנוס השני ואריסטובלוס השני לבית חשמונאי (נכדי נכדיו של מתתיהו הכהן הגדול – אבי שושלת בית חשמונאי), שפרצה מאה שנים לאחר חנוכתו המחודשת של בית המקדש השני על ידי בית חשמונאי (אותה אנו חוגגים אי”ה השבוע בחג החנוכה). מלחמה שכללה קרבות רבים ואכזריים (בין יהודים!!!) ואף מצור על בית המקדש והסתיימה בהכחדתו הסופית של בית חשמונאי ע”י הורדוס, שידע לנצל את הסכסוך הפנימי הזה, לטובתו.



תזכורות קשות של שנאת אחים קיבלנו גם בימי טרום המדינה (ה”סזון” ואלטלנה), בימי מלחמת “שלום הגליל” (רצח אמיל גרינצווייג) וכמובן גם רצח יצחק רבין ז”ל – ראש ממשלת ישראל.
וכך, מידי תקופת בחירות, אנו נקלעים שוב ל”סערה” הגוזרת את האומה והעם ל”מגזרים” ומפלגת אותנו ל”מפלגות” ולרסיסים.



בשנת 1850, במהלך מאבקו של הרב הירש על דמותה של הקהילה היהודית כנגד תנועת ההשכלה, נתנו שלטונות העיר פרנקפורט, אישור להקמתה של קהילה חדשה ולהיפרדות מן הקהילה הוותיקה.



גישתו זו של הרש”ר הירש, עוררה פולמוס נרחב בעולם היהודי. על כך כתב בשעתו הנצי”ב – ראש ישיבת וולוז’ין:
והנה, כדי לשמור על הדור, יש המציעים להיפרד זה מזה, כמו שנפרד אברהם אבינו מלוט. והנה, לדעתי “עצה זו קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה”. גישה זו עלולה להביא אותנו בסופו של דבר לידי שנאת חינם ואף לידי שפיכות דמים חס וחלילה (על פי שו”ת משיב דבר, ח”א, מד).



דברים אלה, מזכירים לנו כי “כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ” (בראשית מב, יא), ו”אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ” (שם יג, ח). אומה אחת, משפחה אחת, בעלת ייעוד וגורל משותפים. ועלינו ללמוד לחיות יחד בשותפות ובאחדות גם כשיש חוסר הסכמה ואי- אחידות.



ואם לא נמצא את הדרך ליצור את הָאַחֲוָה המשותפת הזאת למרות השונות והמחלוקות הרבות, הרי שאנו עלולים לקרוע ולגזור את האומה כולה, חס וחלילה.



דגם לחיים משותפים מתוך מחלוקת, מצאנו אצל בית שמאי ובית הלל. שתי קבוצות תלמידי חכמים בימי בית שני, שנחלקו אלה עם אלה בסוגיות רבות בהלכה.
והנה, למרות ההבדלים הגדולים והמחלוקות ההלכתיות “אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי…” (משנה יבמות א, ד).



למרות השוֹנוּת ההלכתית, מצאו בית שמאי ובית הלל את שביל הזהב וחיו יחדיו בשותפות, תוך שהם משאילים כלי מטבח זה לזה (כשרות..), מתחתנים זה בזה ומנהלים חיים משותפים יחד, מתוך תחושה של כבוד והערכה הדדית.



נושא האחווה, מצא מקום חשוב, גם ביצירה הישראלית. המוזיקאי שאנן סטריט, כתב סביב המילים “אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ” (לחן” ג’וש לאופר), את השיר הבא. שיר הרואה את האחווה גם מול אלה שבמבט ראשון לא נראים לנו כאחים: “הֵם בָּשָׂר מִבְּשָׂרִי גַּם אִם קָשֶׁה לְנַחֵשׁ” ולכן, למרות הכל, אותם “אֲנִי לֹא נוֹטֵשׁ”…

שֻׁתָּפִים לַמַּסָּע הֵם כָּל מָה שֶׁנָּחוּץ לִי

צָרִיךְ אוֹתָם לְיַד, בְּיִחוּד כְּשֶׁלָּחוּץ לִי…

…אֶת אַחַי אָנוֹכִי מְבַקֵּשׁ,

הֵם בָּשָׂר מִבְּשָׂרִי גַּם אִם קָשֶׁה לְנַחֵשׁ,

שְׁאֵרַי מֵאוֹתָהּ צֶלַע, אֲנִי לֹא נוֹטֵשׁ,

אֶת אָחִי אָנוֹכִי מְבַקֵּשׁ, אֶת אָחִי אָנוֹכִי מְבַקֵּשׁ.

גם הזמר והיוצר אהרון רזאל בשירו “אֶת אַחַי”, אומר ומבטא את אותו רעיון. למרות שלא הלכנו יחד באותם שבילים, למרות שבתרמילינו יש ספרים שונים, ואנו נסחפנו לזרמים שונים, עדיין אתה אחי ואותך אוהב, בעומק ליבי.

אַתָּה אָחִי

תָּמִיד אֹהַב אֹתְךָ הֲכִי

זֶה חָרוּת בָּעֹמק שֶׁל לִבִּי

אַתָּה יוֹדֵעַ, אַחִים אֲנַחְנוּ

אַף שֶׁלֹּא הָלַכְנוּ אוֹ כָּבַשְׁנוּ אֹתם הַשְּׁבִילִים

וְאַף שֶׁיֵּשׁ בִּי כְּבָר מִלִּים שֶׁאַתָּה אֵינְךָ מֵבִין

כְּאֹתָם זְרָמִים בַּיָּם שֶׁסְּחַפוּנוּ לכִּיווּנִים שׁוֹנִים

אָבְדוּ לִי עִקְבוֹתֶיךָ

קוֹלִי אֶקְרָא, אוּלַי תִּשְׁמַע

…אַךְ בְּסוֹף הַיּוֹם, לְאֹתוֹ מָרוֹם נִשָּׂא עֵינֵינוּ

כְּשֶׁקָּשִׁים הָרְגָעִים לְאֹתָם שָׁמַיִם נָרִים קוֹלֵנוּ

שִנִיתָ אֶת מַרְאֶיךָ הַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלְךָ, אֹתְךָ אֶשְׁמַע

לכבוד חג החנוכה החל השבוע, נחתום במילות השיר “בָּאנוּ חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ” (מילים: שרה לוי תנאי, לחן: עימנואל עמירן).

בָּאנוּ חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ,

בְּיָדֵינוּ אוֹר וַאֵשׁ.

כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן,

וְכֻלָּנוּ אוֹר אֵיתָן.

סוּרָה חֹשֶׁךְ, הָלְאָה שְׁחֹר!

סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר!

שיר זה, מבטא את כוחו של ה”יחד”, השותפות והאחדות: “כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ אוֹר אֵיתָן”. ורק בכוח היחד – “וְכֻלָּנוּ אוֹר אֵיתָן”, נוכל לגרש את ה”חושך”, בבחינת: “יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” (דברים פרק לג, ה).

בברכת שבת שלום וחג חנוכה שמח,
משה רוט






לכניסה או להסרה מרשימת התפוצה. ניתן לפנות למייל: nekudatova.roth@gmail.com


ארכיון “נקודה טובה”: http://www.pirsuma.com/nekuda_tova
נא לשמור על קדושת הגליון ולהכניסו לגניזה לאחר השימוש.


יש לך הערה או הארה? אשמח לקבל למייל הנ”ל.
אהבת? הפץ בין חבריך